וואקאנאי - זהו נמל ויריד

הלשון תוליך לקייב, אבל לא לחנות אלקטרוניקה יפנית, אם הלשון לא יפנית. עוסק בהתמצאות ספורטיבית בוואקנאי, בחיפוש אחר מעבדת צילום או חנות.

הכל פשוט ...ווא דוקו דסקה. במקום הנקודות צריך להכניס מילה. "סו-אופ-אווא דוקו דסקה?" — איפה נמצא הסופרמרקט? "מא-קה-תו ווא דוקו דסקה?" — איפה נמצאת החנות. את הסופרמרקט מצאתי, והתארחתי עם יוגורט, לחמנייה עם ריבה ובננות — הכל ב-225 יין. אחר כך זה היה קצת יותר מסובך. אם מרקט זה מא-קה-תו, אז חנות מצלמות, כנראה, זה פוטו-מא-קה-תו, אבל אף אחד לא מבין אותי. במסעדה הסינית אני מראה בחיווי, כאילו אני מחזיק מצלמה ולוחץ על הכפתור, "פוטו מקטה ווא דוקו דסקה?". המלצר ובעלת המסעדה רצים אליי, פנימה למסעדה, מתקשרים בטלפון, מתדברים ביניהם. לבסוף בעלת הבית מביאה דף נייר שעליו מצויר מפה. הנכונות הזו לעזור נראית יוצאת דופן. הם לא רק עוזרים, אלא רצים, דוקרים בקצות אצבעות רועדות מתלהבות בדף, אבל המסירות הזו מעניקה להם כבוד גדול ומעוררת הערכה.

— אריגאטו גוזאימאס! — מכפיל ליתר ביטחון. — Thank you very much! — [תשובה ואיחולים ביפנית]. — עדיין לא מבין על מה מדובר.

היום אני מחפש פתרון למצלמה. העיר קטנה, ובשלוש שעות של תנועה על האופניים אני כבר מכיר את כולה. דרך אגב, הדבר האחרון שנודע לי זה איפה בעיר הזו אפשר לקנות מצלמה. בגלל ההוצאות, יצטרך לקצץ את התקציב היומי ב-5 דולר, עכשיו במקום 25 זה נהיה 20. זה נסבל. קניתי מצלמה. מלא חיים ומרוצה, נסעתי לצלם את העיר.

העיר יפה בפני עצמה, נמצאת למרגלות גבעה מיוערת. מעל הגבעה הזו תמיד שמיים אפורים ומאיימים. עכשיו בעיר יש שמש, אבל נושבת רוח קלה רוויה פירות ים מהנמל, ובלילה ירד גשם שוטף. הריצוף האפור של המדרכות, בגוון השמיים, מפתיע לפעמים בצבעים עזים. ראיתי חמנייה ענקית הבולטת ישר מאמצע המדרכה. הכניסה לבתים רבים מעוטרת בפרחים.

מעבר לכביש ממני יריד. הרמזורים כאן ארוכים מאוד. — הרמזורים ביפן כל כך ארוכים. — פונה לזוג צעיר. הם צוחקים. — Soon, Soon!

מעולם לא צילמתי אנשים זרים. זה מסובך. מישהו מסתובב, מישהו פשוט מסתכל בתמיהה, כאילו מה אתה מצלם אותי פה. אבל איך צלמים עושים את זה? החלטתי להמציא את הגלגל. קצת מעכב אותי שאף אחד לא מבין אנגלית. בהתחלה אני מנסה לדבר פשוט, במשפטים חד-הברתיים או סתם מילים, אבל ככה זה נראה כאילו אני סתם ימאי רוסי — הסטריאוטיפ הזה יושב פה במוח חזק מאוד ואנשים מסתכלים עליי בעקמומיות. כמה ביטויים ביפנית מרככים את האווירה, אבל יש מעט בעתודה. אוקיי, שלא יבינו. מדבר בשטף, מחייך, עכשיו זה נראה כאילו אני אירופי.

— מה אתה מוכר פה? או, איזה נקניקיות! נראה יפה! — פונה למוכר המבוגר. עובד! המוכר מחייך, אני מצלם אותו. — היי, חבר'ה! איך החיים? — צילמתי. אחרי חמש דקות כולם מצטלמים איתי. ניגשה אישה מבוגרת וחיברה לי סיכת שפירית על החולצה.

היום הזה דומה למשחק קטן.

צעד שיווקי

מיקיו-סאן מעניק לי שם יפני "אירְיָה"

כן, אגב! נסעתי!!!!!