טויה וטויקו — הימים האחרונים בהוקאידו

בבוקר הבנתי שהגיע הזמן לסיים עם הרכיבה הזו. אני לא יכול לרכוב ככה בלי מטרה. כבר עבר כמעט חודש ואני עדיין לא הופעתי בפרסומת יפנית. המלנכוליה השתלטה עליי מהבוקר. קמתי בחמש, כרגיל. פתחתי את הכניסה לאוהל וראיתי את האגם, השלישי בשלושת הימים האחרונים. במים ממש לפניי שוחה שחף. מה הוא עושה באגם? אוכל ארוחת בוקר של שתי בננות וקופסת קפה קר עם חלב תמורת 120 יין. יש בה כל כך מעט, במיוחד היום - היום אני רוצה רק לאכול משהו מתוק ולישון. אחרי הקופסת קפה השנייה נרדמתי ופקחתי עיניים כבר בעשר.

כל הטריטוריה לאורך אגם טויה מיושבת. איפה שהוא קמפינג, איפה שהוא רציף עם סירה או פארק. אני נוסע לאורך החוף כמעט חמישה עשר קילומטר, פשוט מתבונן. על צידי הדרך נעצר אוטובוס תיירים. קבוצת תיירים מצלמת בתור אותן תמונות ליד האגם. הלאה הדרך מובילה לעיר טויה. יש אגם טויה, אבל אגם ביפנית זה "קו", לכן האגם נקרא טויאקו והעיר - טויה. בשנת 2000 הייתה פה רעידת אדמה שיצרה מכתשים חדשים ובתים נהרסו. התחלתי לברר איפה המקום הזה.

— רעידת אדמה. — אני אומר, מדמה בידיים קטסטרופה. רציתי לתרגם ב-Google Translate אבל אין קליטת אינטרנט. אישה על אופניים עם קבוצת ילדים מנסה להבין למה אני מתכוון. — פוקושימה? — לא, בשנת 2000, פה.

היא התקשרה למישהו בטלפון ושאלה אם הוא יודע אנגלית, אחר כך עוד לשניים. בסוף היא הזמינה אותי בתנועת יד ללכת אחריה והגענו לגן ילדים. שם אחד ההורים שבמקרה הגיע באותו זמן לקחת את הילד שלו, מצא חבר שדובר את השפה הזרה. הוא התקשר אליו בטלפון והסבירו לי מה ואיך. מסתבר שבמהלך התפרצות הר הגעש במקום הזה, בשנת 2000 נוצרו מכתשים חדשים ובתים נהרסו.

העיר טויה יש בה רק 11 אלף איש. היא כל כך קטנה שנדמה שכל דוכן ועץ בה יש להם משמעות כלל-עירונית. עכשיו התחלתי במחשבה מסובכת. לא מסבירים את זה ככה מיד. בקצרה, ביציאה מהעיר, בתחילת הכביש המהיר, שם איפה שעוד יש גשר, יש סלע גדול. אז הנה... יש סרט כזה "ענן גן עדן", בדיוק על ערים כאלה.

החלטתי על מעשה נואש, הצטיידתי בבננות. היום טויה ומחר האקודטה.