אמרי לי "לא", בייבי עם גסטרו-הכנסות. פוסט לא גמור על מעבר לילי

שמתי לב שיפנים לא אוהבים להגיד את המילה "לא".

— יש לכם חלב במארזים קטנים? — אה-אה-אה-אה. — המוכרת מחייכת, מקרבת ידיים אל הפנים. — לא? — כן! (כן, אין לנו) אולי בחנות אחרת. סליחה, אני כל כך מצטערת!

נו באמת, מה הבעיה, לא נמצא חלב. פעם אחת באונסן ביקשתי לטעון את המחשב מהשקע בזמן שאני מתרחץ. היפני בקבלה הכין את עצמו כל כך הרבה זמן, מזיז ממשקל רגל לרגל, כאילו רצה להתוודות על רצח. אחר כך התיישר ואמר:

— נו. — למה? השאלה הזו הפכה בעבורו למחסום חדש. השפתיים רעדו קלות, והוא שוב התאמץ: — לא. לא כל היפנים עושים ככה, אבל התופעה קיימת. לפעמים נוצרים מצבים כאלה. רציתי לדחות פגישה עם טארו והחבר שלו בשעה מאוחר יותר. — כן, אבל אנחנו קבענו על 8. — נו, אולי גם בתשע זה מתאים לו. — כן, אבל יכול להיות שהוא כבר מתכונן. — בוא נתקשר. — כן, אבל, הוא אמר שמתאים לו שמונה. למעשה, טארו כבר 5 דקות צעק עליי "לא! לא! לא! אידיוט, מה לא מובן כאן?"

מלבד לא, שצריך לקרוא בין השורות, יפנים לא אומרים כן. את המילה "כן" הם אומרים, אבל נמנעים מלהביע ביטחון מלא בטענות שלהם.

האג'ימה, שאני אורח אצלו עכשיו בהאקודאטה, מייעץ לי ללכת לאכול "את ההמבורגר הכי מפורסם ביפן". — אתה אוהב המבורגרים? — כן. — כאן, בהאקודאטה, יש המבורגר טעים מאוד, אולי. — הוא התלהב, מתאר את ההמבורגר הזה. — אתה יכול לקנות אותו מחר בצהריים וללכת לאכול בפארק. זה יהיה מגניב. — הוא פרש ידיים, אבל אחר כך התעשת. — אולי.

עוד בסאפורו מהנדס עירוני יעץ לי בהחלט לאכול סושי בהוקאידו, ואמר שדווקא בהוקאידו הם הכי, אולי, טעימים. עכשיו אנחנו בדיוק אוכלים סושי כאלה. ובהיותי לא יפני, אני יכול להגיד. הם הכי טעימים.

— האג'ימה, השתכרתי מהטעם, אני מעולם לא אכלתי סושי כאלה. הזמנו סושי עם דיונון, דג פרץ ים, מקרל, סלמון, דג שטוח, טונה, ביצי דג אדומות, דג זנב צהוב ודג סאורל. אני יושב, מבין לגמרי את עליונותם האסטרטגית במטבח. — האג'י, אצלנו בעיקר רק רולים בסושי-ברים. יש כאלה! "פילדלפיה", מאוד טעימים. — איך "פילדלפיה"? סושי עם גבינה? — כן. — חה-חה, לא יכול לתאר לעצמי משהו כזה.

איך לתאר צמא, כדי שירצו לשתות? איך לתאר קטטה, כדי שירצו לשבור אגרופים. זה אתגר. הכלים מסודרים, והמט צריך להיקבע בשלושה מהלכים. אפשר בארבעה, אבל זה לא משכנע. איך צריכה להיות המאמר על הנסיעה הלילית מטויה להאקודאטה? האם היא צריכה להיות ארוכה כמו הלילה והבוקר ההוא, או קצרה כמו משבי הרוח ליד החוף? איזה מטפורה תגרום לכם להרים ראש כדי לראות אור ירח ולהזיז עיניים מפנסי משאית שעוברת? איך לתאר את הים הלילי ההוא, שהמצלמה לא הצליחה להנציח. נכנסתי לחנות לקנות אוכל לדרך. לא, עדיף — "יצאתי". פעולה פשוטה במשפט קצר, בדיוק בשביל ההתחלה.

יצאתי. ביציאה מטויה תלוי שלט דרך 147 ק"מ להאקודאטה. קשה גם לי לתאר איך הנסיעה הזו תתרחש. אני רואה רק ירח ודרך לפניי. מאחורי נשארו העיר והקמפינג על האגם, שמתרחקים יותר עם כל סיבוב של הגלגל.

במד המהירות 20 קמ"ש, ובשעון תשע. השמש שקעה בשבע בערב, ותזרח לא בקרוב. בכביש מלא מכוניות, הן מאירות את הדרך, אבל עדיף שלא היו. משאיות גדולות רועמות, עוקפות באמץ את האופניים שלי כל כך קרוב שיכולות לגעת במרפק. באוזניות החל לנגן Fade to black (Metallica).

מימיני סלע מאונך בגובה עשרה מטר, ממנו בולטים במאונך לפני השטח גדרות מתכת, כדי שלא יפלו אבנים. לילה בחושך — זה נראה כמו קיפוד גדול ישן. אני עכשיו שונא עליות. הן לא רק קשות, עכשיו הן מכעיסות. האופניים נעים קדימה בדיוק כמה שהדוושה סובבה. מפסיקים לסובב, והם עוצרים. הבנתי בזמן המסע, שקשיים נעשים עוד יותר קשים אם מתחילים לרחם על עצמך ומפסיקים לחייך. מהראשון רוצים לעצור, ובשני אתה מתרחק מהעולם החיצון ומפגישות מעניינות. כמה שהטתי פנים זועפות וטבעתי במחשבות, כבר לא פגשתי אנשים, הם לא התקרבו אליי ולא נופפו מהמכוניות.

כבר נסעתי 30 קילומטר. שום דבר לא מרענן כמו תמרור דרך שהמספר עליו קטן יותר ויותר. עוד קצת ואחליף מאה. מתחיל לרכוש טעם. פעם נהניתי כמו תייר, עכשיו כמו רוכב אופניים. ירידות עליות, הכל כיף, היו בננות.

בחושך אני עובר ביישובים שיישארו בלי שם בעבורי. רק סלע לאור הירח, בולט ישר מהים, מזכיר על הנופים הימיים שאני מפספס בחושך. לאורך מסילת הברזל גדל חמציץ. עלתה רוח, ושיחים גדולים מפחידים אותי בתנועות שלהם. מימין, איפשהו רחוק, השמיים חשוכים מהרגיל, שמתי לב שאין יותר ירח ואין כוכבים. השמיים האלה מכינים משהו.