התגלגלתי להונשו. פוסט סיכומים ותחילה חדשה

4:30 בבוקר. המעבורת Sun Gou Hayabusa ברציף השני כבר מוכנה להפלגה. נכנסתי עם האופניים לתוך המטען הענקי, שבו עמדו בצד, כדי שלא יפריעו, נגררי משאיות. פועל עם קסדה קשר את האופניים שלי, ואני עליתי לסיפון העליון. השחר עוד לא התחיל. מעל הנמל ישבה נמוך ירח מלא. החלטתי לישון קצת. על הסיפון ממוקמות שתי תא עם כריות עור ארוכות לאורך הקירות. תוך זמן קצר שכבו בהן אנשים בערימות. מלח עם קסדה לבנה נכנס והודיע לגופים הישנים:

— סליחה, אנחנו מפליגים.

אתמול בערב נסענו עם האג'ימה להר האקודטה, שמשם נפתח נוף על שתי הגאים של הפלמורס. האג'ימה יליד שיקוקו. לומד באחד משני האוניברסיטאות של האקודטה ביולוגיה, החברה שלו לומדת בשני - אוניברסיטת החינוך. נזכרתי בבוקר שלא צילמנו תמונה ביחד. — פה קצת לא מסודר. — האג'ימה זרק גרביים מהשולחן בסלון. — לא נורא, דירת סטודנטים רגילה.

כך הסתיים השלב הראשון של המסע שלי. מאחורי נשאר האי הוקאידו, עם הגדוליות הגדולות שלו, האיילים, השלטים "היזהרו מדובים" והסבתות. כשאספתי את התיקים לעלייה למעבורת, פתחתי את הארנק ומצאתי שם כמה כרטיסי ביקור. הנה כמה מהם.

Tumara Yuu. האדם הזה, איכשהו בבלאגן נפל מהבלוג ולא מתואר בשום מקום. פגשתי אותו עוד בשינאגווה, יום לפני העלייה לפוג'י. בחנות, שבה חיפשתי מפה, המוכר לא ידע את המילה באנגלית "map", ובזמן שתיארתי לו מפה בידיים, יו ניגש והציע לעזור. הוא תרגם למוכר את הבקשה שלי והלך לראות קומיקס. אחר כך ניגש שוב לאותו מדף שבו בחרתי מפה. — אתה מסתדר? — כן בערך. אין פה מפה מתאימה. הוא חיפש יחד איתי, ואז הזמין אותי בבקשה לביקור, ואמר שאולי יש לו בבית מפה. במדינה אחרת בעולם, הייתי מסרב בקרוב לוודאי, אבל פה נעשה לי סקרן. יו גר בשתי דקות הליכה מהחנות. המבואה בדירה שלו, כמו בכל היפניות, מתחילה עם מפתן, שלפניו צריך להוריד נעליים. יוצא שחצי דירה, ב-10-30 סנטימטרים מעל רמת המבואה. כך, שום לכלוך לא נכנס לדירה. למה ההמצאה הגאונית הזו עדיין לא קיימת בכל העולם, אני לא יודע. יו, כדי להדגים הכנסת אורחים, מהר מאוד, כשהוא מתמעד, הוריד נעליים, הוריד תיק מהדרך, כמעט נפל כשהוא עולה מהמבואה לדירה, והזמין אותי להיכנס. מיד עלינו לקומה השנייה, שבה ממוקם הסדנה שלו- יו התברר כמפחח זכוכית. הוא עושה אהילים ומוכר אותם ביריד האמנויות בטוקיו. לצערי, את התמונה שלו ושל הסדנה עדיין לא מצאתי, אבל אני מקווה שאמצא ואז אצרף אותה לפוסט.

— אפשר לחשוב על זה כפגישת האופניים הראשונה ביפן. היא הראשונה שראתה אותי מחזיר דוושות. איפה היא עכשיו, לא יודע. כנראה, מסע האופניים שלה כבר הסתיים והיא באוסקה. בבלוג שלה הרבה ציורים מעניינים ודברים שהיא עשתה.

. עם הבחור העליז והקצת מוזר הזה אני עדיין מתכתב בפייסבוק. הוא איכשהו אפילו התכוון לבקר אותי בסאפורו, אבל בסוף התעכב עם לקוח או הלך לקריוקי — הכול יכול להיות. תודה רבה לו על האינטרנט. בעצם מעט יפנים היו לוקחים ככה ומעצבים על השם שלהם חוזה ומכשיר אינטרנט.

• הבחורה מבר הקריוקי, עם פנים חמודות וסימני ידיים על החזה. כך ולא למדה לכתוב את השם שלה באנגלית.

• מהנדס עירוני. של אותה עיר, שאליה אני יום אחד אעבור לגור. הוא לאחרונה כתב לי במייל, איחל מסע נעים. אגב לשכור דירה בסאפורו אפשר מ-300 עד 500 דולר. המדובר על חדר וחצי קטן במרכז או בית קומתיים בפאתי העיר.

אלה רק האנשים שאיתם החלפנו כרטיסי ביקור, חוץ מהם היו עוד הרבה פגישות מעניינות. מסיבה כלשהי הוקאידו, בגלל הטבע שלו, הדומה לסחלין וכמה זכרונות מהשממה, מתקשר אצלי עם האישה הזאת, שפגשתי עשרים קילומטר מהאקודטה. היא מחזיקה בידיים צרור גזר שזה עתה נתלש מהערוגה, ומאחורי הגב, משום מה, החביאה כרוב. הסתובבתי על האופניים בדרך, בניגוד לכל הכללים, כדי לצלם אותה.

הוקאידו עבר ב-18 יום. בהחלט מצליח להיכנס לסכום היומי של 20$, לרוב אני מוציא פחות, כמה ימים, כשהגישו לי בכל מקום, לא הוצאתי אפילו ין, אבל רק כמה פעמים הוצאתי יותר.

התעוררתי ויצאתי לסיפון. מכל הצדדים כבר נראו חופי המפרץ העמוק של אומורי. אבל לא הרוח והמים החלקים, ולא המראה של החופים והשובל המקציף מאחורי הקארמה גרמו לי לקפץ על הסיפון, כמו כלבלב, הסיפון הצבוע בירוק, החלודה על המנעולים והריח של שמן מחדר המכונות. זה תחושת ילדות, ריח בגדי העבודה של אבא.

המעבורת עגנה, ואני יצאתי לאי הונשו, בעיר אומורי. בלי תוכנית ומסלול, פשוט התחלתי לרכוב על הדרכים. אולי אגיע היום לאגם Towada.