יום ראשון בהונשו, פגישה עם ימאים

ברגע שהשמש עלתה, האווירה המדודה, אפילו הרומנטית, של אומורי החופי הפכה לדריכה קשה על הדוושות. מד הטמפרטורה האלקטרוני ברחוב אחד מראה 32 מעלות, אבל בנוסף האוויר כל כך לח שהזיעה נוטפת כמו מיץ עשיר מכל הנקבוביות. אין מפלט מהשמש לא מתחת לעצים ולא מתחת לבתים — השמש בשיא הגובה ונראה שהיא לא לבד. אני צריך למצוא נספח למבער גז כדי לקחת איתי בדרך דגנים ונודלס.

עד היום הזה אכלתי אוכל מוכן — תודה לאל, ביפן יש יותר מארבע רשתות חנויות שבהן אפשר לקנות ארוחות מוכנות. סושי, עוף עם תוספת, אטריות להכנה מהירה. המועדפות עליי מביניהן — עוגיות אורז עם מילוי. יש עם שרימפס, ביצי דג, בשר בקר וטונה. שתי עוגיות כאלה ב-100 יין כל אחת, איזה מיץ איתם — יוצאת ארוחת צהריים מצוינת. עכשיו אני רוצה לקחת איתי אטריות ולבשל קפה בבוקר.

בחיפושים אחר הנספח עברתי על שלושה Home Center-ים. מצאתי בהם כל סוגי הציוד לקמפינג מלבד הנספח הזה. השעה כבר בערך שתיים, וצריך להתקדם. החושך יירד בשבע ויש לי חמש שעות למצוא מקום ללון. באמצע הדרך לאגם Towada, לפי המפה של Google Maps, יש קמפינג, הוא נמצא בין הרי Hakkoda ו-Kushigamine. אולי אצליח להגיע לאגם. שתיים בצהריים — שעה מאוחרת מדי לנסיעות ארוכות. עזבתי את העיר ומצאתי את עצמי באזור הכפרי המוכר כבר. אבל למרות שבמקומות עדיין פרץ במבוק, הבזיקו כתלית ולפוך, בסבכים שבצד הדרך כבר ניכר גוון אחר. המצר ברוחב 43 קילומטר, המפריד בין שני האיים, מילא את תפקידו.

הדרך עולה. המפה לא אמרה לי שהגיא בין שני ההרים המפורסמים — זה גם הר. אני עולה בגובה בסרפנטין תלול. על השוליים שלט: עלייה 10 מעלות. נאלץ לרדת מהאופניים ולהוביל אותם לצדי. הדרך עוברת בצד ההר שבו השמש מתחילה לשקוע. הכדור הכהה שלה מאחורי רצועה דקה של עצים מבשל אותי כמו עוף בשיפוד, או שווארמה. בפסגה הביניים מגרש רחב ומעליו שמים כחולים. עורבים יושבים בעשב הגבוה, ומרחוק נוף להרים. הם נראים כל כך גבוהים, למרות שאני עצמי כבר עליתי כארבע מאות מטר. בכל זאת בהרים, אותם הרים מסביב נראים יותר יפים. כל גובה חדש מסומן בשלט: "פארק לאומי...". ביפן יש הרבה מאוד פארקים, הטבע, למרות הפראות הנראית, מוכן לגישה נוחה. באחד הגבהים עומד אנדרטה לזכר כבוד הלחימה של מישהו ומתיבה עץ, כשמתקרבים אליה, מתנגנת שיר. כל נהג, מזקן לצעיר, עוצר וקורא את שורות השיר הכתובות על לוח השיש. התחיל להחשיך, ואני עדיין לא הגעתי לא לקמפינג ולא לאגם Towada. עם הרמז הראשון לחושך נחתו יתושים. התופעה היא שקשה לתפוס יתוש ביד, אבל קל מאוד בעפעפיים. אני לא יודע למה הבריות האלה עפות דווקא מול הפנים. לו הן היו מזמזמות מעל האוזניים, הייתי שם אוזניות והולך הלאה. כבר מזמן אני לא רוכב, פשוט הולך — דוחף את האופניים בגבעה. איתי טסים עשרים יתושים, וכל אחד רוצה להסתכל לי בעיניים. מכעס זרקתי את האופניים והתחלתי להניף בהם. לו יתוש יכול היה לדבר, הייתי תופס אותו ונהנה מקולות הבקשה לרחמים בעוד אני תולש לו את הכנפיים, אבל הוא לא יודע, פשוט טס ומתחרפן בעיניים.

לרכב הפך לבלתי נסבל, המשחה נגד יתושים לא עוזרת. זרקתי את האופניים והתחלתי לעצור כל מכונית. למזלי, הרכב הראשון היה מיניבוס. בו יושב זוג צעיר. — שלום, אפשר להגיע איתכם לפסגה. הבחור עזר לי לדחוף את האופניים לתא המטען הרחב, ואני עצמי ישבתי שם. — איזו המדינה שלך? — הילדה המחייכת הסתובבה אליי. — ישראל. — השיחה הכי רגילה. הם נוסעים לטוקיו מאומורי, אני צריך להיות שם בעוד כעשרים יום, במוח הבזיקה מחשבה משוגעת, אבל לא! — לטוקיו? וואו זה מרחק גדול, כמה זמן לכם לנסוע? — תשע שעות.

בינתיים, המיניבוס מטפס בקושי בגבעה, ואני, מקשיב לקול המנוע, מבין כמה נאיבי הייתי לחשב להגיע לאגם. הגענו למקום בשם Sky Onsen בהרים. זה לא רחוק מהקמפינג. במגרש — עוד גובה-מדף בהר עמד מתחם בסגנון יפני, וטיילו זקנים בקימונו לבן עם תוספות שחורות. שחררתי את המצילים שלי ועשיתי תמונה לפרידה. הבחור הושיט לי את כרטיס הביקור שלו. — אני אמן, מציר בשמן. זה הציור שלי.

על כרטיס הביקור הודפס ציור, משהו כמו חלל עם כוכבים. כדי להגיע לקמפינג, צריך לכבוש עוד גובה אחד קטן, אבל גבוה. Google Maps מכוון אותי לשם שבו, לכאורה, אין כביש, אבל אני סומך עליו עיוורון ובמהרה מוצא את עצמי במגרש גדול עם אוהלים. תמונה כזו כבר מזמן מעוררת בי שמחה כמו של מי שהגיע הביתה אחרי דרך ארוכה. לקמפינג יש שורה של דברים סטנדרטיים. שירותים, סוכה מקורה עם ברזים וכיורים. ניגשתי אליהם לשתות. בסוכה ישבו ארבעה בחורים צעירים בגילי והביטו בי. — הלו... — הלו. — קומבנווה (ערב טוב ביפנית). הבחורים צחקו בהסכמה על הניסיון שלי.

כולם — צוערי מכללה ימית, עוברים קורס הכשרת קברניטים כדי לעבוד אחר כך על ספינות משא. להפוך לימאי ביפן אפשר על ידי סיום בית ספר ימי וקבלת השכלה ימית גבוהה, אבל הבחורים האלה הגיעו לזה אחרת. לכולם כבר יש השכלה גבוהה. — אני למדתי מדעי המדינה. — ואני כלכלה. — ואחר כך מה? התחרטתם? הכלכלן עווה פנים — בימים יותר טוב. הם הזמינו אותי להשתתף איתם בברביקיו. אחד מהם לא החליט זמן רב לשאול. — אתה אוכל חזיר? — כן, אני לא דתי. מאוחר יותר, כשכבר החשיך לגמרי, הלכנו ברגל ל-Sky Onsen, אותו בדיוק שאליו הביא אותי הזוג מטוקיו. לאורחי הקמפינג יש כרטיס מיוחד. כשנכנסנו פנימה, המדען הפוליטי הסתובב אליי בחיוך נלהב. — זה אונסן יוניסקס!