משהו השתנה, לטובה, לנצח

הים, הוא כזה ים. שחפים, דייגים, רעש הגלים וריח הבריזה. בתים עקומים על החוף בכל מדינה בעולם. דגים פה בצורה כזו, שיהיה בטוח. כל דייג מביא חמישה-שישה חכות, תוקע אותם בחול בשורה מסודרת ומחכה בצל תחת השמשייה. ואז... ים, חול, גלים כסופים וריח צדפים. נכנסתי להגיד שלום ונסעתי הלאה. בהרים, ארבע מאות מטר מעל השחף שצועד לאורך החוף, נמצא אגם Kuttara.

אליו מובילה דרך יער צרה. בעלייה התלולה בין העצים נתפס ערפל וככל שיותר גבוה, כך יותר עבה. הוא כמו חוט אינסופי של קורי עכביש חיבר כל שיח, כל גזע לקיר אחד. בדרך שלט 7 מעלות עלייה. אני כבר לא נוסע על האופניים, אלא דוחף אותם לפניי. הערפל מסתיר ממני כמה עוד נשאר. זה הדבר הכי קשה בכל העליות. אין לי מושג כמה נשאר ועד כמה הצעד המואץ שלי יקרב אותי למטרה.

אבל הנה מכונית שחולפת לידי שוקעת באספלט ואני מבין שהגעתי. אגם הר לא דומה לאחרים. הוא כמו אוצר של המקומות הללו, נשמר על ידי הטבע עצמו סביבו. הוא חלק, כאילו נרדם בין ההרים ולא יודע שהגעתי.

בגלל הערפל לא נראה הגדה הנגדית, לא נראה גם הגבול בין השמיים והמים. הרושם הוא שאם אצא לשחות בו, אתנגש בקיר כמו בתוכנית של טרומן. רק מאוחר יותר האגם הבחין בי, נתן אות בהתזה של דג. היום אני שוב ישן לבד בטבע ליד בקתת ציד. אני לא אוהב להיות לבד. הכי הרבה, אני מבין את זה כשהשמש שוקעת, ומבין את זה עכשיו, ליד האגם השתקן. בלילה ישנתי לא בשקט. אני כבר לא מפחד מדוב, אבל שוב הנחתי לידי סכין. בהתחלה קם רוח והעיר את האגם. האוהל התנגד לפשיטותיו. הרוח הביא עמו ריח של ביצים רקובות, כמו שבמעיינות חמים. אחר כך באו אנשים והתחילו לעשות משהו בבקתת הציד. חלמתי איך מישהו שהולך לאורך החוף נתקל באוהל, הוא מחייך וכשעומד בהרהור, מתחיל לפתוח את הכניסה. אני שוכב על הבטן, לוחץ את הסכין ביד, משתתק ומחכה עד שהוא יתקרב. אבל הנה הוא כבר בפנים, ואני לא יכול לזוז, הגוף לא רוצה לזוז. ככה התעוררתי.

אבל הבוקר הכין לי אגם אחר לגמרי. קטן ונעים, עם אדוות קלות. נכנסתי לרחצה, דגים קטנים ניגשו בסקרנות לרגליי. על השמיים הנקיים זחל השמש. עלייה חדשה מהאגם הובילה אותי למעיינות חמים. השארתי את האופניים בשולי הדרך, ואני עצמי טיפסתי מעל המחיצה והתחלתי לטפס למעלה, לשם שמהפסגה יצא קיטור. עליתי דרך במבוק נמוך תחת שמש בהירה. זה הזכיר לי ילדות בסחלין. בדיוק בתמונה כזו זה נשאר בזיכרון. שמיים כחולים, גבעות ועד לובן בהקים עזים על עלי הבמבוק. מהפסגה נראה אגם חם ואנשים קטנים. הנפתי להם ביד. היומיים האחרונים שינו משהו בתוכי. לטובה. לנצח.

"Gate to Success", שטיפסתי בו אתמול, נקרא כך לא בגלל הקושי שלו, אלא כי הוא קרוב לסאפורו, ה-Moster Gate האמיתי הוא המעבר לאגם Toya, שבו אני גורר את האופניים לגובה של 1000 מטר. זו הפסגה הכי גבוהה שעליי לטפס אליה בהוקיידו.