הסמוראי השמן שוב בדרך. רעידת אדמה

סאצ'י, מיניאטורית מאוד, אפילו עם המטר שבעים שלי היא נראית קטנה פי שניים. חוץ מהאוחה, שני הימים שבביליתי אצל טארו, היא מבשלת, אני רק קונה מוצרים נוספים לסל המשותף. — איריה, איך להכין ביצים? לעשות חביתה או לבשל? — שאלה בבוקר, בזמן הזה כתבתי פוסט. — איך שטעים לך, את הטבחית הכי טובה. — או-או סנקיו. — בדרך כלל אדם, כשהוא מצביע על עצמו, דוקר באצבע בחזה. היא מצביעה באצבע המורה על הפנים. לפעמים נדמה לי שהיא רוצה לומר שמשהו נכנס לה לעין. מצחיק.

זה הבוקר האחרון שלי בסאפורו. בעיר הזאת כדאי לגור זמן רב — אבל זה כבר מסע אחר, ועכשיו זמן לנסוע. נשמעו צעדים כבדים במדרגות העץ, מאחורי המשקוף הופיע פניו הישנוניות של טארו. הוא השלים את השינה אחרי משמרת הלילה. — בסדר, חבר, זמן שאני אנסע. — כן-כן. — תודה לך על הכל, ותשאר בקשר. — כן-כן-כן. — הוא לחץ את ידי וחיבק את הכתף.

יצאנו לרחוב, שם עומד קרטון גדול עם אופניים. זה הזמנה שהגיעה לטארו. נאלצתי להתעכב עוד חצי שעה — רציתי לראות. טומו, החבר של סאצ'י, מטייל עם מצלמה יפנית ישנה שמצלמת על כרטיסים גדולים. יש לו במשך שלושה חודשים המון סרטים שלא פותחו. גם התמונה שלי עם האופניים נכנסה לשם. היציאה מהעיר מתנהלת ברפיון. מרגיש ההירגעות שלי אחרי מנוחה ארוכה והחנקנות. ברחובות במרכז העיר בניינים גבוהים מאבן עם שלטים צבעוניים, כמו תמיד גברים בחולצות לבנות עומדים בצמתים. נערות על אופניים כסופים ובהכרח עם צעיף קל, כדי שיתנופף ברוח. מהמרכז לפאתים מובילה שביל אופניים. הוא עובר בצל היער, נוגע בנהר. ביום החם הזה רצים כאן עירוניים חצי ערומים מנערים ועד זקנים. עוקף אותם, עוקף קבוצת בחורים במדי בייסבול ליד המגרש, במעבר החצייה מתיישר עם נערה. היא על אופניים עם כובע, ובסלסלה הקלועה שלה כלב לבן ופרוותי. ביציאה מהעיר, בצל עץ עומדת משאית קטנה, מהחלון הקדמי בולטת רגל, שני פועלים בבגדי עבודה עשו פיאסטה. הכל, העיר מאחור. המטרה הבאה — אגם שיקוצסו. החלק מהדרך שעליי לעבור היום קשור ישירות לרוכבי אופניים ונקרא לא אחרת מ"Gateway to Success" — יש בו כמה עליות וירידות תלולות. הרבה ספורטאי אופניים מתאמנים עליו.

הקטע באמת מורכב. אבל אחרי שעתיים עלייה קורה נס. רכב משא שעובר בסביבה עוצר, ויוצאת ממנו איזו אישה. אחריה מהדלת האחרת — עדיין הפנים הישנוניות של טארו. — אוהוהו, איך זה יכול להיות? — החברה שלי ואני החלטנו לנסוע לאגם. הם לקחו איתם את התיקים הגדולים שלי ואפשרו לי לבדוק את הכוחות שלי ב"Gateway to Success" בקלילות. אני חייב לומר בכנות מוחלטת שהאופניים דהרו איתי כמו סוס קרב שהורידו ממנו את הרסן והפרסות ושחררו אותו לשדה הפתוח. — רשום את הכתובת של האתר שלי. — נפרדנו מטארו וחברתו, אחרי שאכלנו ערב מרק ירקות וכריכים עם אבוקדו.

קוראים לה הירומי נקאשימה, על השאלה "האם היא צלמת" ענתה "א-א-א אולי". באתר אמורות להיות תמונות, עוד לא הסתכלתי. וגם היא מתעסקת ביוגה. היא וטארו נראים נהדר ביחד. הם אפילו מדברים דומה. גם טארו אף פעם לא אומר "לא", הוא בדרך כלל אומר "א-א" ואחר כך אומר "אולי לא". — מה זה אומר, אולי לא? לא או כן? — א-א-א אולי כן, אולי לא. — אוקיי...

באגם ביום סוף השבוע מלא אוהלים. מישהו במשפחות בשקט מבעירים גחלים, אבל יש גם צעירים. לאוויר יצתה רקטה מנצנצת ובקול מתפוצצת אחר כך עוד ועוד. השתקפות המעגל הנוצץ הבזיק בפני האגם. היום ערכו כאן זיקוקים. מתקרב בחושך למקום פנוי, לשים אוהל. — אתה צריך פנס? — הילד מחזיק בידיים פנס תלוי. ההורים שלו ראו שאדם בחושך מנסה להקים אוהל, ושלחו אותו עם הפנס. — כן, תודה. יש לי שוב חיוך על הפנים, כבר פעם כמה באותו יום.

בלילה התעוררתי מרעידת אדמה. הרגשתי אותה בשכיבה על האדמה הזאת שהלכה תחתיי כמו מכונת כביסה במצב סחיטה. לא שומע אף זעקת פחד, וגם האדמה רועדת בשקט. רק היפנית באוהל השכן נאנחת בהנאה, כמו גם החבר שלה. מישהו רחוק צחק, בקצה השני נשמעה קריאה שיכורה, והזקנים בשקט מסתכלים למים. כזו השגרה היפנית. בחמש בבוקר רחצתי באגם. כל כך נקי וחלק, שאפילו בעומק של מטרים לראות כל חלוק. נשפתי את האוויר וטבעתי לקרקעית. הייתי בשקט מוחלט וחוסר משקל, הרמוניה. היום אני אראה את הים.