סאפורו, אני אוהב אותך

איפה עוד אפשר להיכנס לבר ראשון שמושך את העין ולשתות בירה עם מהנדס של העיר? בסדר שאחד, אבל הוא אחר כך יזמין אותך לעוד.

— אפשר לשאול אותך שאלה אישית? — כן. — למה אתה יושב כאן לבד? זה כבר מאוחר, ואתה כנראה הגעת לכאן אחרי העבודה. — אה, איך לומר את זה, הייתה לנו פגישה עם קולגות במסעדה, היה מאוד כיף וכשזה נגמר, לא רציתי ללכת הביתה. — כשראה את המבט השואל שלי הוא הסביר. — לפעמים אני צריך... — להיות לבד, עם המחשבות שלי. — כן, אני בדרך כלל בעל טוב, אוהב את אשתי. אני, אגב, התחתנתי רק לפני שנה. — הוא חייך. — אבל היום רוצה להיות לבד.

ישבנו בבר בכניסה לאזור הבילויים של סאפורו Susukino — יש כאן הרבה ברים, חנויות קטנות, מכונות משחק, ובמרחק של שתי דקות נסיעה באופניים נמצא מגדל הטלוויזיה — "מקום חובה" לכל התיירים. בדרך כלל התיירים האלה כל כך עסוקים בקניית מחזיקי מפתחות ובגדים, מסדרים ומחלקים הכל לשקיות ניילון, שהם מפספסים לגמרי את החיים. הם לא ייכנסו לפארק. אותו פארק שבו בבוקר ישב סבא עם כובע והאכיל יונים, עכשיו מטיילים בו צעירים. בנות במדי בית ספר אוכלות גלידה ומקשיבות להופעה של שני בחורים. קול הגיטרות שלהם נבלע ברעש המזרקה הזורמת. לכאן באים יפנים. בכלל העיר הזו למרות שיש לה הרבה אטרקציות לתיירים, נבנתה יותר בשביל התושבים שלה. אני מתכוון שאין כאן את החגיגיות הבלויה הזו, נורות הניאון השרופות. העיר חיה, ויש כאן מה לעשות לכל אחד. במוזיאון של האוניברסיטה של הוקאידו, פגשתי סטודנט רוסי שהראו לו את המקום הלימודים העתידי שלו. איש מאושר אתה, קוליה!

אני מספר למהנדס טושיה על הרושמים שלי, והוא מהנהן בראשו בענווה, כאילו תודה, נעים לנו, השתדלנו. אחר כך השיחה עברה לפוליטיקה, ושוב שמעתי על המצב הכלכלי הרע של יפן. — זה קשור לפוקושימה? — לא, זה התחיל לפני עשר שנים. לסין ולקוריאה יש כמה יתרונות חזקים... — ואחר כך על חוסר האמון בראש הממשלה הנוכחי, על אפשרויות בחירות מוקדמות ושהטכנולוגיה הקוריאנית טובה יותר מהיפנית. — נדמה לי שהזמן של יפן עבר. — במשפט כזה הוא סיכם את השיחה שלנו.

ישבנו די הרבה זמן, טושיה הביט בשעון. — אני צריך ללכת, אחרת האשה... — הוא הצמיד שתי אצבעות מורות למצח, תיאר שטן ועשה פרצוף.

הלכתי הביתה, ובעיר עדיין רתחו החיים. את היומיים הראשונים ביליתי אצל מורת האנגלית אלי, מאוסטרליה, שמצאתי דרך CS. טיילנו ביום הראשון ביחד, אבל ברור שלא הסתדרנו באופי. בבוקר היום השלישי הכיריים הפסיקה לעבוד, והיא האשימה אותי בזה. בזמן שכתבתי עוד איזה שטות לבלוג בשעה 8 בבוקר, בחוץ ירד גשם. היא נכנסה לחדר ושאלה אותי שאלה עם מילוי: — איפה אתה תישן הלילה? — בכלל תכננתי כאן, אבל אם את רוצה, אני יכול להתארגן ולצאת עכשיו.

למזלי, לקראת הגעתי לסאפורו, כבר היו לי ארבעה טלפונים שאליהם יכולתי להתקשר ולמצוא מקום לינה.

— טארו, זה איליה, I need help. תוך שעה נפגשנו ליד מגדל הטלוויזיה ועם כל הרכוש הצנוע שלי יצאנו לביתו.

מתארח אצלו עוד זוג מטוקיו. חברים שלו. הם נוסעים באופניים חודש שלישי, ולפניהם עוד שניים. הוא צלם ומעצב אתרים, והיא אחות. זה הזמן לשבת לאכול.