שיחות על מרק דגים

— מממ, מאוד טעים. — טושי אכל את הכף הראשונה והסתכל עליי, אמר את זה. התחלתי להסתפק, האם זה סתם נימוס או שזה באמת מוצא חן בעיניו. המרק יצא עם טעם מלא, אבל שכחתי להוסיף פלפל שחור. איך זה שכחתי, כולם מכינים דברים כל כך טעימים עם המון תבלינים, ואני שכחתי להוסיף למרק הדגים תבלין אחד יחיד. — תודה. זה הכי פשוט, מרק דייגים, מכינים אותו בדרך כלל בטבע, לכן כל כך פשוט. יש שם עוד שתי כפות מרק של וודקה. — חהה, רוסים מוסיפים וודקה לכל מקום.

— אני לא אוהב וודקה. — כן? ומה אתה אוהב? — טקילה. עם מלח ולימון. אתה יודע, ככה שופכים מלח על היד... — כן-כן-כן, יודע. — הוא הוציא עצם מהפה ושם אותה בכוס, אחר כך הוציא כיסונים סיניים, שקנה בחנות ודחף לכיווני. אז בטח לא מוצא חן, או אולי סתם כמנה נוספת. מהקומה השנייה ירד טארו ישנוני. הוא עובד בלילה, טושי הקולגה שלו, הם מטפסים על קירות בתים ובודקים אם יש סדקים. עבודה כזו קיימת, כנראה, רק ביפן. בגלל רעידות אדמה הבניינים זקוקים לבדיקה מתמדת.

— מרק רוסי. — טארו מתייחס באופן מיוחד לכל מה שרוסי. הסבתא שלו — רוסייה. כשהייתה בחורה צעירה, הגיעה ליפן מרוסיה והכירה את הסבא שלו. — טארו, כבר התכוונתי להעיר אותך. היום אחר הצהריים נסענו באופניים ל-Moerenuma Park, בפאתי העיר. טיפסנו על הר, שממנו רואים את כל העיר. חבל, מזג האוויר היה מעונן. חשבתי, יהיה גשם ולכן נשארתי עוד יום, אבל היה סתם מעונן. בפארק עפים שפיריות, רוחשות בכנפיים. שפירית ביפנית "טומבו". ראיתי אותן אחרי הגשם, ביער, מעל אגם Katsurazawa, כשעמדתי על הגשר ממש מעליו. הן עלו בנחיל מהאגם המהבהב, עולות עשרות מטרים לגובה. ועכשיו הן כאן בפארק, אותן שפיריות בדיוק. טארו לגם מהמרק. — צריך לקחת לחם שחור. — באיזו שעה אתה עובד היום? — באחת עשרה.

בדרך כלל הם עובדים ביום, אבל עכשיו הפרויקט שלהם זה תחנת הרכבת סאפורו, וביום יש שם יותר מדי אנשים. אגב, שם אנחנו גם נפגשנו, כשלנתי על הספסל ליד התחנה. במטבח, שם אנחנו אוכלים בעמידה, האור מעומעם.

— מתי תהיה בהקודאטה? — לא יודע, אולי בעוד שבעה ימים. התעכבתי קצת כאן, צריך לנסוע יותר מהר. — אתה יכול להישאר פה. — כן, זה היה טוב. אני אוהב את סאפורו, יש כאן קיץ חם וחורף, מה שצריך. יש מה לעשות כל השנה. סנואובורד, פסטיבל שלג. — כן, כאן מגניב. — טושי — סנואובורדר בגיל 45, רווק, מעולם לא היה נשוי. יודע אנגלית טוב כי גר שנה באנגליה. הוא חשב קצת. — אתה צריך למצוא יפנייה, כדאי לנסות. — חהה, כן, אבל הבעיה היא שאני כל הזמן נוסע, לא נתקע במקום אחד. — כן, אבל, אולי תמצא בדרך. — טושי, אתה מעולם לא היית נשוי? — לא. — ואיך זה בשבילך? אתה לא מרגיש בודד לפעמים? כלומר, לפעמים בטח רוצים לחזור הביתה, לדעת שמישהו מחכה לך שם... טושי חשב. — כן, לפעמים אני בודד... אבל אני לא מחפש במיוחד. אני עושה כל כך הרבה דברים אחרים: סנואובורד, נסיעות, צילום.. זה מחליף... אולי אחר כך, כשאהיה זקן, יהיה לי מאוד בודד, בלי משפחה.

— מה זה שטארו מנגן? — זה Pat Metheny. — יפה! — כן. — איך הייתי רוצה, ככה לנגן בגיטרה. פשוט יושב לעצמך ומנגן מהראש... כמו שאדם כותב את המחשבות שלו באותיות, כך לדעת לשחזר את זה על איזה כלי נגינה. — כן-כן, זה מעולה...

— זו בעיה, כשאתה ביחסים, רוצים חופש — לעשות מה שרוצים, בלי להתחשב עם אף אחד. גרתי עם בחורה שנתיים, והספיק לי את זה. אבל עכשיו לפעמים רוצה יחסים קבועים. שיהיה אדם, שחשוב לו יותר מאחרים, מה שקורה איתך. — כן-כן.. לא יודע. זה צריך לבוא. הייתה לי אישה, שנהרגה בתאונת דרכים, כשחזרה אליי הביתה. מאז לא היו לי יחסים ארוכים. סקס, זה משהו אחר. אני לא מרגיש תשוקה. — איך בכלל? — לא, טוב לפעמים כן, אני בכל זאת גבר, אבל לעיתים רחוקות. ויש לך בחורה? — לא. איזו בחורה הייתה משחררת אותי ככה לשלושה חודשים איפה שהוא לרכב על אופניים? עכשיו אני חשבתי. — אני צריך למצוא כזאת, שאיתה אפשר יהיה יחד לקרוע לאיפה שהוא. אתה מבין על מה אני? כמו סאצ'י וטומו. כיף להם, הם יחד נוסעים לעצמם ביפן. — כן- כן, הם מגניבים. — ואתה חושב להתחתן? — לא יודע. להביא ילדים בכל מקרה כבר מאוחר. אני בן 45... אולי, נשארו לי עוד 15 שנה. — בגיל 60? — כן, זה אורך החיים הממוצע ביפן, 60-65. — ומה הייתה רוצה שיזכרו עליך? — מה אתה מתכוון? — טוב, הנה אתה תמות, אתה רוצה שיגידו "טושי היה..." — המ, שאלה טובה... טושי היה סנואובורדר. סנואובורדר זקן. — הוא חייך.

סאצ'י וטומו חזרו הביתה מהעיר. עכשיו אנחנו שותים יין לבן. בבוקר אני יוצא לדרך שוב. סמוראים לא אהבו להישאר הרבה זמן בעיר, סברו שזה מוריד את הרוח הקרבית שלהם ואת הכוח הפיזי.