עוד יום אחד. מטוקיו לניקו

אני מתעורר בחמש בבוקר, בלי מעורר. ב-4:30 התחיל להאיר, זה אומר שזה זמן יקר של אור יום. בקרוב הוא יטפס למעלה לגמרי ויצרוב. עד אז צריך לעבור לפחות עשרה קילומטרים, להתנשם מאוויר הבוקר.

אני נמצא בעומק האי הונשו. איפשהו באזור העיר מטסובישי. לנתי ליד שביל אופניים על רוממה. אתמול יצאתי מטוקיו, ואולי מחר בערב אגיע לניקו העתיקה. איפשהו שם בחורשה של ארזים יפניים ענקיים עומד המקדש טוסה-גו — מקום מנוחתו של הקצין הגדול מהמאה ה-16. בחלק הזה של האי יש לחות מועטה, אז האוהל בבוקר לא רטוב מעיבוי.

אוויר הבוקר קר, כל עוד עומדים במקום. צריך לחמם את המפרקים שהתקררו, וכן, למצוא משהו לאכול. אתמול אכלתי את המלאי האחרון. זה 10 קמ"ש עצלים, בנגן נגמרה הסוללה, הבטן ריקה. אין למה לתת קצב בשעות האלה.

מתחתי העיר, אור קרני השמש רק התחיל לחדור לחלונות הבתים. הבוקר, שהייתי עד לו מההתחלה, רק עכשיו הגיע לכאן. אני נוסע, מביט לצדדים, איתי באותה רמה עפות טומבו — שפיריות ביפנית. איפשהו למטה יש חנות. מצאתי חנות מזון גדולה. היא נפתחת בעוד שעה. שעת המתנה — זה אובדן של עשרים קילומטר מרחק, צריך להמשיך הלאה, לחפש משהו בדרך.

בתחנת הדלק מוכרים סיגריות, צ'יפס, מיצים וסוגים שונים של חטיפים. זה מה שאני מדכא איתו את רעב הבוקר. בינתיים השמש נעה למעלה, וערפל הבוקר התפזר. השמיים, הדשא, הנהר במאה מטר ממני התמלאו בצבע.