מקדשים ותפארת ניקו

כ-30 קילומטרים לפני כן התחילו להופיע שלטים "מורשת עולמית טירה ומקדשים ניקו". לא שמעתי קודם על העיר הזאת, אבל אני יודע את השם טוקוגאווה — הגנרל הגדול ואיש המדינה, שבמאה ה-16 השלים את איחוד יפן. הספר "כבוד הסמוראי" כתוב על קודמו וידידו טויוטומי הידאיושי, אבל טוקוגאווה זוכה לתשומת לב בו. השוגון קבור במקדש השינטואיסטי טושו-גו בניקו. המקום נמצא תחת הגנת יונסק"ו.

הדרך עולה כל הזמן על רקע מדרונות תלולים, קירות בלתי נגישים, הנשמרים על ידי גזעים חזקים של ארזי יפן.

הגעתי לעיר בערב של היום השלישי מאז היציאה מטוקיו. אבל לא הדרך הביאה אותי למצב הזה, אלא המסע הנפשי שהתחלתי כשעזבתי את סנדאי. אזור הצונאמי זעזע אותי. אני לא מבין עד הסוף במה, אבל כתבתי עליו שלושה פוסטים ואני יכול לומר שרק לעתים רחוקות כתבתי בעניין, תשומת לב ונכונות כזו. הלחות, האפרוריות והעשבים השוטים של המקומות האלה על רקע האוקיינוס הכחול ליוו אותי אחר כך בטוקיו, שם מצאתי נוחות וחמימות, נהניתי משיחות עליזות ומצלליות של גורדי השחקים על רקע השקיעה. היה קשה להכריח את עצמי, לאסוף שוב את החפצים הפזורים ברחבי החדר לשני תיקים ולצאת תחת גג השמיים, כיוון תנאי: צפון, מקום לילינה — לא ברור. כל שלושת הימים נסעתי בשקט, פרט למפגשים קצרים, לנתי באוהל ואכלתי עבור שלושה. ניסיתי לכתוב משהו, אבל ברגע שפתחתי את הלפטופ, מיד נפלתי בשינה.

בניקו יש התרגשות והרבה פנים אירופאיים בצורה לא רגילה. עצרתי בבית הארחה בחדר אחד עם בריטי והודי. הבריטי הזמין בניקו חדר בהוסטל, דרך האינטרנט, אבל שכח באיזה. למזלו, כאן נמצאה מיטה פנויה. ההודי, בן עשרים ושבע, עובד על דוקטורט בהונג קונג, ויפן הוא הגיע לפסטיוול טראנס. — פסטיוול טראנס? זה שביער? — כ-ן-ן, הבנת על מה אני מדבר. — הוא צחק צחוק של נרקומן.

אחר כך הדוקטור לעתיד סיפר לי על השפעת LSD, ולמה לא כדאי לקחת אותו כשאתה עצוב. על הקיר בבית הארחה תלויה מפה, שעליה כל מבקר מסמן את העיר הולדתו. היה נעים במיוחד לראות נעץ צהוב שבולט מיוז'נו-סחלינסק. הישראלים גם השאירו כאן את עקבותיהם ואפילו תלו על הנעץ חמסה עץ קטנה. ברחוב פגשתי ישראלית ולראשונה במשך חודש וחצי דיברתי עברית. אבל לא, הכל לא היה ככה. את הטלפון של הישראלית קיבלתי מפטר בטוקיו. היא כרגע מתנדבת בבית אבות מקומי, לומדת יפנית ונראה שאחר כך מתכוונת לסין. התנדבות — עוד דרך לטייל בזול. התקשרתי אליה.

— מאיפה את? — מישראל. — את מדברת עברית? — כן. — עדיין עניתי באנגלית, כי עברית לא דיברתי מאז היציאה ונראה ששכחתי איך. אחר כך ניסיתי ותקעתי מילים באנגלית בכל משפט, מוזר היה לשמוע את הקול שלי. מקום לי לא נמצא אצלה בגלל איזשהן תוכניות לסוף השבוע, אבל היא עברה לבית הארחה להגיד שלום. ככה בעצם נפגשנו.

בבוקר יצאתי למקדש. בתשע בבוקר האוטובוסים התיירותיים כבר הקיאו תיירים רעבים למחזות על המדרכה מול השלט "מורשת עולמית יונסק"ו". סיני בן ארבעים בחולצה לבנה ומכנסיים קצרים, כשעבר ליד קבוצה שהתיצבה למצלמה ליד אבן עם כיתובת, לא רצה, לכל מקרה, צילם אותה גם הוא. בזרם הקהל התחלתי בעלייה להר, עם ארבעה מקדשים או שהיו חמישה, כבר אחרי חמש דקות לא היה לי חשוב, כמו גם השמות של המקדשים. שום דבר לא הורס את הוד הבניינים הקדומים כמו הגנת יונסק"ו. — זה בניין חדש? — שאלתי את מוכרת הקטורת, שישבה בקימונו באחד המקדשים. — איזה? — זה. — הקשתי על תמך האלומיניום, צבוע באדום. — לא, זה מקדש קדום [איזשהו].

המסחר כאן בפריחה מלאה. גלידה, מחזיקי מפתחות, קטורת. המקדש הראשי היום בשיפוצים, במקומו עומד אנגר מתכת ענק. על קיר האנגר מצויר המקדש הזה בגובה מלא ונחצב כניסה. הכניסה עולה כסף. תיירים צבעוניים במבט מפוזר מחפשים איפה להצטלם. שערים, בניין, עמוד. ומה זה התור הזה? דרקון אבן. כולם מצטלמים, כנראה כדאי גם — סיני משועמם, בלי להסתכל, מכוון מצלמה ומקליק.

במקדש אחר נזיר קירח מגרש רוחות. האטרקציה החיה נהנית מפופולריות מיוחדת, לצלם אסור — מקום קדוש. הנזיר הקירח מכשף על כובעי פנמה וכיפות של תיירים. אומר משהו בלחש ומתפרץ בצעקה, מנופף בידיים באנרגיה.

ווא! Wow! הצופים מוקסמים, הנזיר מזיע. מטוהרים ומאושרים, מחביאים חיוכים, מתרחקים, מקומם תופסת קבוצה אחרת של כובעי פנמה. הנזיר מביט בהם, יש לו קצת קוצר נשימה — יום כבד היום. אבל אי אפשר לאבד את הרושם, כסף שולם — רוחות צריך לגרש. הנזיר צועק, ידיים עייפות מנופפות באנרגיה שמאלה ימינה, מוציאות "ווא" מהצופים. האפקט "ווא" הזה חובה — אולי הטיהור יכול היה לעבור גם בטונים נמוכים יותר, אבל מה היו אז מביאים הביתה התיירים? הם צריכים לקבל תרכיז מלאכותי של רשמים בבקבוק אחד, כדי שכשיחזרו הביתה עם תמונות, יגידו לקרוביהם "ווא!", יכתבו "ווא!" בבלוגים, פייסבוקים וטוויטרים שלהם וימשכו לכאן חדשים צמאי מחזות. חבל על טוקוגאווה עצמו, אי אפשר להקים אותו מהמתים ולקשור בשרשרת לאיזה עמוד — זה היה מעלה מאוד את המכירות.

בשום מקום במקום הזה אי אפשר לחוש את הזמנים הקדומים, בשום שביל לא לדמיין נזיר משוטט, רק הארזים העצומים במטר קוטר עומדים מרוחקים, לא מושכים עיני המסה הצבעונית הסחבתית. מניקו יצאתי לאגם Chuzenji — עוד יותר גבוה בהרים.