הגעה למטסומוטו

עכשיו כבר בזיכרון התערבב לחלוטין מה שראיתי מניקו עד אואדה — מה שנקרא JAPAN ROMANTIC ROAD. זה עוד סימן מסחרי אחד שגזל מהנופים המקומיים את האנרגיה הפנימית, והשאיר רק תמונה יפה. כל אגם, נחל, מפל מכוסים בחנויות מזכרות, בתי קפה ודוכני גלידה, כל כך לא במקום, כל כך לא בזמן, מפרים את הצבעוניות של הסצינות הטבעיות היפות באמת.

אולי אופניים זה לא הכלי הכי טוב לטעום את המקומות האלה, אולי כל האשמה בחיבת החורף הממושכת שלי, ואולי ככה צריך: שקעתי בעצמי תחת השפעת העננים הכחולים ושדות האורז הירוקים, הבתים העץ הנעימים והנופים הפסטורליים. לשבת על השדות האלה עם קש בין השיניים, לחשוף את הלחיים לקרני השמש, לפזול כשמביטים בברקי הנהר, ולנשום בחזה מלא, לספוג בעצמי צבעים — כל מה שרציתי. מיום ליום הגיתי על הכל, כשאני מסובב את הדוושות בשקט וצופה בזריחה, איך הרוח מתרוממת ומפרפרת את שיבולי האורז, ואיך הערפל נתקע בראשי העצים, ואז איך היום עובר לערב — כזה היה הדרך הרומנטית שלי. הפסקתי לפחד ללון במקומות פראיים וכבר באינטואיציה, בלי אינטרנט קבעתי את התחזית למחר.

בהתקרבות למטסומוטו, המחשבות הזרות נסוגו מעצמן. מהתכתבות CS: — חבר, הייתי מקבל אותך בשמחה, אבל יש לי בחינה בקרוב, צריך להתכונן... כתוב לבחורה בשם איי [משפחה], אני מקווה שהיא תקבל אותך, תגיד שממני. — שלום איי, [סיפור המסע] כותב לך מהאוהל איפשהו ליד אואדה. המליץ עליך [שם], אמר שתוכלי לקבל אותי. — כן, נוכל. אנחנו זה אני ובעלי. אנחנו מסיימים לעבוד ב-20:00, ובבוקר יוצאים בשמונה בבוקר. — ואני יכול להישאר אצלכם ולנוח או שגם אני צריך לצאת איתכם? — גם אתה צריך ללכת — איש לא יכול להישאר אצלנו כשאנחנו בעבודה. סורי('▽'). — זה סמיילי יפני כזה, יפנים בכלל יותר מתוחכמים עם סמיילים.

רוב המארחים שאצלם נשארתי פשוט נתנו מפתח לדירה ותעשה מה שאתה רוצה. איזה בחור בכלל קיבל בקשה כשהוא איפשהו ביבשת אחרת, אמר כאילו המפתח מונח בתיבת הדואר, אל תשכחו להניח אותו בחזרה כשתעזבו. לכן אני לא אוהב במיוחד כשמבקשים ללכת יחד עם המארחים מוקדם בבוקר. בדרך כלל במקרים כאלה אני מעדיף ללון באוהל, אבל אחרי השתיקה הארוכה מאוד רציתי להתחבר חברתית, להיות בחברה ויתרתי על העיקרון הזה.

בשש הגעתי למטסומוטו, היה צריך לקצר איפשהו שעתיים. על המפה הוא בלט בכתם ירוק ובאיקון של שטח הטירה. איש לא הזהיר אותי שזו תהיה הכי יפה ועתיקה מאלה שראיתי. בפארק כמעט לא היה איש, חוץ מתושבי עיר בודדים שנחו, מישהו אכל בישיבה על ספסל, מישהו עסק ביוגה, ובחפיר סביב הטירה שחו קרפיונים, ברבורים לבנים כופפו צוואר וטבלו במים. עשיתי בערך ארבעים תמונות של הטירה, כל צעד הציג אותה בזווית חדשה, גדולה יותר. אני לא שואף להתעכב באף אחד מהמקומות — הזיכרון שלי שומר הרבה תופעות מדהימות, אחת מחליפה את השנייה. אחר כך ברגעי השקט או בשיחה בחברה אני בוחר בהן כמו בגלויות. הטירה הזו תוטבע בזיכרון. כמו גלי אגם Biwa שעליו אני כותב את הפוסט הזה, אבל על האגם אחר כך.

ליד הטירה פגשתי את מוראטו, סטודנט בפקולטה לאמנות בקולג' של אוסקה. לפקולטה יש כמה כיווניםמ מוראטו הלך לכיוון... מנגה — רק ביפן. מצאתי אותו לפי התיקים על האופניים, למה לא לברר מי עוד נודד כאן ביפן. הוא צייר בעיפרון אחד מתושבי העיר — זה הרעיון של המסע, לפעמים יתנו כסף, אבל זה בכלל לא חשוב. מוראטו צייר גם את הפורטרט שלי.

— איפה אתה לן הלילה? — הוא התעניין. — ובכן, מצאתי אנשים מקומיים. — סיפרתי לו על קאוץ'סרפינג. — אולי הם גם יקבלו אותי?

לי לא קשה לשאול, חוץ מזה נוודים צריכים לעזור זה לזה, תיארתי את מוראטו במכתב האלקטרוני באופן הכי טוב, אחרי חצי שעה כבר יכולתי להראות לו אגודל גדול — כסימן לתשובה חיובית. בשמונה ליד התחנה המרכזית של רכבת מטסומוטו נפגשנו עם איי, בעלה ומי שהמליץ לי עליהם. איפשהו קודם לזה הייתה עוד שיחה של חצי שעה עם מקסיקני-מאלף דולפינים, נשוי ליפנית — גם מאלפת דולפינים. עם כל הקבוצה הגדולה הלכנו לאונסן. הנושא של המסיבה הזאת היה הויזה הישראלית. מתברר שיפנים שנסעו פעם לישראל לא יכולים לקבל ויזה למדינות שכנות, מוסלמיות, כל זמן שיש להם ויזה ישראלית בדרכון. הבעיה נפתרת בהחלפת דרכון, בדרך כלל יפנים אומרים שאיבדו אותו כדי לקבל חדש נקי.