מטסומוטו ועלייה לאלפים

לאי ולבעלה 25, 27 שנים. הם נשואים כבר כמעט שנתיים. הוא פיזיותרפיסט בבית חולים במצומוטו, והיא עובדת שם כאחות. — גם אני רוצה לטייל, אבל עוד יותר אני רוצה ילדים. — נו, ב-25 אין סיבה להיחפז. אי התנצלה על האנגלית שלה וענתה במשפטים פשוטים, מה שהפך את התשובה שלה לחד-משמעית יותר ואיכשהו מקסימה יותר.

— אתה מבין, כשאני בת 25 — יש לי הרבה כוח, ובשלושים יש פחות כוח (לילדים). כמו שהתברר, היא ביקרה בהוואי ובאנגליה. עבור יפנים רבים שדיברתי איתם, הכיוון הפופולרי ביותר הוא אנגליה ומדינות אסיה, אבל הרושם החזק ביותר מותיר עליהם טורקיה ומרוקו, עם הקולוריט המזרחי שלהן. ביפן עצמה הם מטיילים מעט וכמעט אף אחד מהנשאלים שלי מהאי הונשו לא היה בהוקיידו, לא טיפס על פוג'י ובסך הכל מכיר במדינה שלו 5-10 פרפקטורות. על השאלה "כמה פרפקטורות יש במדינה שלכם?" רבים לא יכולים לענות.

— לאן נלך אחרי האונסן, יש איזשהן הצעות? — שאלתי את הבעל של אי. — בואו אלינו, אי כבר הכינה ארוחת ערב. — כן, הכנתי ארוחת ערב. — יש לך אישה טובה. — כן, אני אישה טובה! — הם מצחיקים.

בארוחת הערב המלצתי להם על קנזאווה שהביא איתי, שבטעות קראתי לו בפוסט הקודם מוראטו. למזלי, בארנק נשמר הכרטיס ביקור שלו, שכלל שכחתי ממנו. קנזאווה צייר את הזוג הצעיר ולפי המסורת צילם אותנו על זכרון כשאנחנו מחזיקים את הדיוקנאות שלנו. חיכיתי ליום הבא ברגשות מעורבים — עמד לפניי לדבוא את הטיפוس להרים שנקראו האלפים היפניים. המסלול שעובר דרכם היה באורך של 160+ ק"מ ולפי החישוב היה אמור לקחת ארבעה ימים. היה צריך להצטייד באוכל, לבדוק את האופניים ולכבס את כל הבגדים.

— כבר ראית קופים? — מי? — קופים. — חלק מהאנשים, כשמראים קופים, מגרדים את הצד ומשמיעים "או-או-או" גבוה, אי לעומת זאת עשתה לכף היד צורה של טפרים, חשפה שיניים וגירדה אותי. כבר עליתי בניקו, התגברתי על לא מעט רכסי הרים ולעתים קרובות לנתי בטבע, אבל באכזבה הודיתי לה שקופים עדיין לא ראיתי. — איך, בכלל לא? מחר תראה אותם. — זו הייתה קביעה מלאה ביטחון. בבוקר יצא מזג אוויר מעולה. אריזנו את התיקים בשגרה, כמו מנוסים, קשרנו אותם בחבלים, עלינו על האופניים, מתכננים כל אחד את היום שלו. קנזאווה עצר בצומת והצביע שמאלה. — אני צריך בכיוון הזה. — בהצלחה! היה נעים להכיר אותך. — צללית האופניים שלו עם תיקים כמו שלי ועם הרוכב הרזה התרחקה, ובאופק שלי לפנים נראתה בצבעים חלושים מערפל הבוקר רצועת הרים מרשימה.

ההרים שנראו כל כך מאיימים במפה, ששמות נקודות הביקורת שלהם למדתי בעל פה, בודק את עליית הגובה וכדומה, במציאות התבררו כשרשרת אינסופית של מנהרות. היו שם איזה חמש עשרה כאלה שונות ומשונות, אפילו עם צומת ורמזור בפנים. הייתה גם מנהרה באורך קילומטר וחצי עם שיפוע עליה של 11 מעלות, שדרכה נאלצתי ללכת ברגל. בהרים הרגשתי מיד קור, אבל הוא העסיק אותי פחות, הרבה יותר הרגשתי את השקט והרוגע ששלטו פה. בכבישים הללו נוסעים רק מוניות ואוטובוסים — הדרך לתחבורה פרטית סגורה. אחרי שהתגברתי על המנהרה האחרונה, מצאתי את עצמי בחורשה. כבר בהרים, אבל עדיין לא באמת באמת. על הכביש במרחק מאה מטר ממני ישב איזה גוש אפור ושעיר.

חשבתי שזה דוב ושרקתי באזהרה, עוצר במקום. אז הגוש גירד את האוזן בידו, רומז על מוצאו הקופי, ואל הכביש יצאה עוד כנופייה של שלושה. למרות כל האזהרות שקיבלתי מטוקיו ועד לכאן, שהקופים אגרסיביים ויכולים לתקוף, לא יכולתי לוותר על הצילום. חוץ מאלה ארבעה שהיו נראים בהתחלה, סביב הכביש ישבו עוד עשרה, קטנים וגדולים.

מאוחר יותר בדרך לקמפינג פגשתי נציג תיירות במקומות הללו, שסיפר לי שהקופים הללו שונים מאלה שחיים בניקו — הם לא אגרסיביים, ואפשר לצלם אותם בלי לפגוע בבריאות.

הכי מעניין חיכה לי עם ההגעה לקמפינג.