טקמאטסו. קלי. רמזור ירוק

בין הקולות היומיומיים בבית של יושי יש אחד שלא שוכך לא ביום ולא בלילה. זה הרמקול של הרמזור מול דלת הכניס, בכל פעם שדולק הירוק. הוא מתערבב עם קולות ההתרוצצות הבוקרית, כשאוספים את איי בת הארבע לגן, כשהאב, שחוזר ממשמרת בתחנת הכיבוי, תולה כביסה, הוא גם מתבלבל עם קולות השיחה המשפחתית בארוחת הערב, כשכולם יחד - ההורים ושני הילדים. היום הם מארחים שני אורחים - אותי ונערה מאוסטרליה.

— האם אני יכול לעזור במשהו? — אני שואל את אקינה האישה, היא מכינה ארוחת ערב. אקינה מסתכלת לצדדים, על הדג הגדול, על הדג הצהוב החי שלא נחתך, מה עוד היה שם... — שחק, בבקשה, עם הילד. — הוא כבר יושב כאן על הרצפה, מתעסק עם איזושהי צעצוע. נעשה לי מצחיק, מאימתי סומכים עליי עם ילדים... הנערה מאוסטרליה עדיין לא הגיעה. יושי בדיוק הלך לקבל אותה. נדמה לי שלא הייתי בחברת אנשים נצח שלם. מתי זה היה? בפעם האחרונה באוסקה, לפני חמישה ימים. לא מבין מה מסובך בילדים קטנים - הם בדיוק כמו מבוגרים, תראה להם משהו חדש שהם לא ראו, והם בתשומת לב מלאה. לוקח צעצוע פלסטיק, משהו לא מוגדר, לילדים בני שנתיים, מסובב אותו על הרצפה - מחייך, סיבבתי בפעם החמישית - הפסיק לחייך.

הקול של הרמזור הפעם החזיר את יושי, ואיתו האוסטרלית. אני יושב על המדרגות, אלה שמובילות לקומה השנייה. — היי, אני קלי... אתה מדבר אנגלית? — היי, אני איליה, בוא אעזור לך עם התיקים. — או, לא, תודה, הם לא כבדים. — כל הבנות האנגלית האלה כל כך עצמאיות. הארוחה מוכנה. אם היא מכינה ככה בכל יום, אז אין לה חיים. קלי אוכלת עם מזלג - "כמה שלא למדתי, בשום אופן לא". והיא למדה הרבה. כבר טיילה ב-60 מדינות בכל העולם, מה שלא אשאל - בכל מקום הייתה. — ובאוסטרליה? — ברוסיה לא. ויזה עולה 300$ (אלוהים אדירים). — במה את עובדת? — Midwife. — במה, במה? — כן, זו מילה מוזרה. זה אומר "מיילדת". — כנראה פשוט אנגלית עתיקה.

האוכל מתבשל במחבת חשמלית, ישר על השולחן - עוד רעיון שאקח איתי הביתה. יושי בכמה מילים תיאר את יום המחר. מקדש, טירה, טירה, מקדש. קלי הציעה משהו בתמורה - לא איכפת לי, כבר די נמאסתי מיפן, לא מתחשק לכתוב. למי שיראה שיש לי מצב רוח רע - זה לא כך, פשוט התיירות הפכה לשגרה. קל יותר להפתיע ילדים מאשר מבוגרים, אגב, על ה"תראה חדש". מסכים עם קלי. מחר אנחנו נוסעים למקדש הפופולרי ביותר בשיקוקו Kompirasan בעיר Kotohira. אליו מובילות 1368 מדרגות - יהי כן. דיברנו יותר מדי, אפילו לא הודינו מיד על הארוחה - והיא הייתה טעימה, מאוד. — איך הייתה הארוחה? — שואלת אקינה (לעזאזל כמה לא נוח). — סופר, מאוד טעים! ואנחנו לנים הלילה במלון, בתור קאוצ'סרפרים. לא הבנתי את המערכת עד הסוף, אבל בהתחלה יושי אמר שאישתו מנהלת אותו. — מה זה המלון? — הזז את הווילון - מעבר לכביש המלון הלבן. — עבודה מצוינת: הזז את הווילון, בדק איך הולך. — בדיחות, בדיחות.

במלון יושי הצביע על גבר מבוגר מאחורי דלפק הקבלה. — זה אבא שלי. קיבלנו חדרים. אני - 512, קלי - 612. ושוב פאולס... יושי בלחש קטע את השיחה שלנו. — תודה, בבקשה, תגיד לו "תודה". — תודה! — תודה! — כמה לא נוח.

... — אולי נשתה קפה? — אנחנו יושבים אצלי בחדר כבר שעתיים. אין קפה, יש שקיק תה. השיחה יותר או פחות מתחילה להתארגן, לפני זה זה היה פשוט אוסף של נושאים בהפרש, הכל משהו בערך על נסיעות, קצת על ישראל, קצת על אוסטרליה, מיילדות, הרפתקאות אופניים, יחסים. אולי קרה לכם, כשהזמן מועט, אבל רוצים לדבר על הרבה. בשתיים בלילה התפזרנו. 8:45 - לא מוקדם יותר ולא מאוחר יותר. הקטנה הלכה לגן, בארבע צריך לאסוף אותה. — קודם נלך לאכול ארוחת בוקר. כל הערים היפניות מפורסמות במשהו. גיפו, למשל, במים הנקיים שלה, מישהו בטמפרטורה הנמוכה ביותר, ותקמטסו באטריות Sanuki Udon. אנחנו אוכלים אותם בארוחת הבוקר. במה שמוצא חן בעיני בקאוצ'סרפינג - זה שלא לוקחים אותנו למקום תיירותי עם שלט יפה ואטריות יקרות (זהות), אלא לחדר אוכל רגיל לגמרי, אחד מהרבים, שאבד בסמטאות תקמטסו. 150 ין למנה. זקן יושב על דיקט מחופה לינוליום, קורא עיתון. בי מתעורר רוח חוקרת. לוקח עיתון מקומי מרוט. — יושי, על מה כותבים כאן? — משהו הסיח את הדעת. אז לא נודע לי.

בקיצור, ככה זה פועל בחדרי האוכל. במטבח מכינים אטריות. אתה קונה, זורקים לך לקערה קלע (או חופן או צרור, אולי סביכה?). מעביר לכברה, שורה אותה במים חמים, מנער, מחזיר לקערה. מפזר בצל ירוק קצוץ, שומשום, שופך מרק מדוד גדול ליד הזקן על הלינוליום. קלי נתנו מזלג פלסטיק לילדים - אחר לא מצאו. בטנדר ישן לבן נסענו לKotohira. באיזה פסגה ביניים היה מתקיים חניכת צבא ומנגנים מוזיקה מסורתית. נשמע כאילו כנר שיכור התבלבל איפה הקשת ואיפה הכינור ובלתי לסירוגין מוליך פעם ביד שמאל ופעם ביד ימין. כליווי לטקס, זה נשמע מרשים, אבל בסך הכל הבנתי שצריך להמציא משהו. לטייל נותר לי מעט - בערך שלושה שבועות. בזמן שקלי עם יושי עשו את העלייה לפסגה הכי-כי עליונה, קראתי על הירושימה וראיתי מזג אוויר באוקינאווה. אם עוד שבועיים לפני זה לא היה לי עקרוני, אגיע לקגושימה (סוף המסלול שלי) או לא, עכשיו לפתע מאוד רציתי לשם. חושב על זה כבר הרבה זמן ואפילו מארגן משהו לאחר ההגעה. כבר יש לינה, אפילו שתיים. אז יהיה מסיבה.

— איך היה? — ממם, היה יפה. ממליץ לכם לנסוע לכאן, כאן באמת יפה, אני מבין את זה כשחושב אובייקטיבית, סובייקטיבית הפסקתי לקלוט את כל המקדשים האלה. — יושי, יש בתקמטסו סושי-בר טוב? — סושי-בר? מממ, סושי-בר? — כן, סושי-בר... — מממ, סושי-בר? — בתחילת היום הוא עדיין לא ידע לענות "לא" ו"אני לא יודע".

ואחר כך זה היה מגניב. יש כאן במקום מרכז הכנת ילדים לכל מיני קטסטרופות ותאונות. מלמדים ילדים מה לעשות במקרה של שריפה. בחדר הראשון, המדריך ביפנית מסביר משהו, נותן לנו בידיים מטפה. על מסך גדול, ממש לפנינו מופיעה עקרת בית, היא מכינה צ'יפס תפוחי אדמה בשמן. צלצל הטלפון, אנחנו רואים איך הבחורה מתלהבת לפטפט עם חברה, ברקע (לא בפוקוס) מתחילה להתעשן המחבת. אחר כך, כבר בקרוב, היא עולה באש, ואנחנו צריכים להשקות את המסך במים מהמטפה, לכוון למחבת. מוכן.

החדר הבא מדמה טייפון, עד 30 מטר בשנייה. חובשים משקפיים, אוחזים במעקה. חוסמים אותנו מבחוץ והתחיל. ממאוורר ענק נושבת רוח, אני נזכר בקיוטו, החוגה מראה 5 מטר בשנייה - 10, 15, 20, 30. וזה הכל? פיייי, לחינם בזבזתי כסף על גסטהאוס. אבל המדריך מסביר שעכשיו הרוח נשבה לכיוון אחד, אבל בטייפון אמיתי - בפרצים לכיוונים שונים. במטבח מסודר יושבים ליד השולחן. מאחורינו סוגרים שער ומתרחקים למרחק מכובד. עכשיו תהיה רעידת אדמה - שבעה בסקלה. אחת דימתה את מה שקורה מתחת למים, השנייה - כשהמוקד ממש מתחתיך. שתי רעידות האדמה חזרו בדיוק על אלה שהתרחשו בקובה ב-1995 ובעוד מקום כלשהו.

בחדר האחרון חיפשנו זוחלים בחושך יציאה ממסדרון עטוף עשן. ואחר כך היה מקדש יפה, אחד מאלה שאליהם עדיין עושים עלייה לרגל עולי רגל. — מה אמיתיים?! — תשאלו. — לא, מגיעים במונית, מתלבשים כנודדים גדולים, עולים למקדש, אחר כך במונית נוסעים למקדש הבא, — אמת צרופה. בארבע שעות, הייתי אפילו אומר אפס-אפס, לקחנו את איי מהגן. איזה אופנתית היא הייתה אפשר לראות בתמונה. זו מדים אחידה. — יושי, ובבתי ספר מחדשים את הסגנון מפעם לפעם? — אני וקלי התרשמנו, המדים באמת מעניינים. — לפעמים, אבל עדיף שלא. אין כסף מיותר לקנות חדש. קלי קצת יותר בוגרת ממני. כמה מוזר, לא צילמתי אף תמונה נורמלית אחת. — חלום? לא, אין לי חלום... אני מטיילת בעולם, על מה לי לחלום? — יודעים, כשכל הנושאים כבר נגמרו, מתחילים אלה מהרשימה "101 נושאי שיחה". אנחנו רוכבים באופניים על הטיילת בשקיעה. — לא, אני לא אלך איתך לראות חנויות, אני אלך לחפש איזה מועדון, נראה איך כאן מתבדרים. — נו כן, לא יהיה לך מעניין.

קבענו להיפגש אחרי שעתיים. בזמן הזה עברתי כל כך הרבה סמטאות (בלי מצלמה). בערים אני תמיד שותה בירה (סופר חייב לשתות). מצאתי איזה מועדון, באחד הרחובות הראשיים. לא שאני אוהב מועדונים, אבל התחשק לי לראות איך כאן מתרוצצים (צריך ללכת בטוקיו). תלוי שלט ענק, עם תמונה של בחורה עם חזה ניאון מהבהב. לבוש נכון, מגולח. בכניסה בחור עם גרון קשור. — סורי, רק ליפנים. — זה מועדון? — חשפנות. — ושם מה? — מראה על אחר, מעבר לכביש. — גם שם, רק ליפנים. — קלי, לא נתנו לי להיכנס למועדון, אמרו שרק ליפנים. — זו אפליה! — ואם הייתי גר ביפן, לא היה לי איפה ללכת?

בערב שוב מכינים לנו ארוחת ערב. הפעם אנחנו לא עם ידיים ריקות, מצאנו בחנות מוצרים מיובאים בירה אוסטרלית. שתינו אחת. — ואת זו אני אתן לאבא. — יושי הניח בצד את האוסטרלית ופתח יפנית - גם טובה. הגיע הזמן לסכם. המשך יבוא...