איים. בנג'מין באטון

מעניין לפעמים איך זוטות, שלא היו להם שום משקל, מתגלות אחר כך כחוליה שיצרה שרשרת שלמה של אירועים. מה כבר יכול להיות בלתי צפוי, כשהמסלול מתווה בקו אדום על הקונבנציות הירוקות של המפה? מתוחם, נסוע, נבדק. מעטים יודעים, אבל בארכיפלג היפני הופיעה מדינת איים חדשה, מונרכיה חוקתית, השם שנתתי לה הוא חד ונעים לאוזן — ליבין.

אני מכונן קשרים דיפלומטיים עם סין, כדי לקבל תמיכה במקרה של תוקפנות יפנית, וחורז שורות של המנון. טוב, אם להיות רציני, אני באי שודושימה, נקודה כחולה על ה-GPS, שמזכירה מרחוק אותי לא מגולח, ומבצע בחריצות משימת בית — עוקב אחר המסלול. מנמל Himeji פועלת כאן מעבורת תמורת 1400 סמוראיים, אם עם אופניים. כאן אין מכוניות (כמעט), אין אנשים (כמעט), באופק נסחפות סירות דיג, ומאחורי הסלע, המכוסה בצמחיה טרופית, צועק או תוכי, או קוף, ואולי תרנגול בנאלי. כמעט — זה אומר שיש אנשים, אבל מעטים, ואפשר למצוא באי חופים נסתרים כאלה, שתרגיש כמו באי בלתי מיושב.

על אחד כזה חולי ונעים אני מתרווח כבר יומיים ולא הייתי מתרווח, אילו לפני חודש, איפה שהוא ליד סנדאי, ילדה קטנה לא הייתה קופצת למדרכה, ממה שבלמתי בחדות, הפלתי את האופניים ועיקמתי מעט את הדיסק האחורי. הדיסק הלא ישר שחק את רפידות הבלמים האחוריות יותר מהרגיל, אבל בואו נעבור לעבר, לא כל כך רחוק: ביום שישי בערב, לפני שלושה ימים, שכחתי את המצלמה שלי בחנות האופניים. המוכר התעסק הרבה זמן עם הבלם האחורי וסיים לקראת הסגירה (8 בערב). בדרך כלל אני פורש את האוהל בשש, בעוד אור, אבל בשמונה לא יהיה כבר לא יותר חשוך ולא יותר בהיר, והחלטתי לנסוע 45 ק"מ עד Himeji — נקודה שמנה במסלול, עיר-טירה, עיר-נמל, שמשם מעבורת דייקנית פועלת אל האי שודושימה. והנה אני דוהר בכל המהירות, לאחר שכבר אכלתי, השעה תשע וחצי, החנות שעיכבה אותי כבר רחוק מאחור.

עולה על הגשר מעל מסילת הרכבת ורואה: פנסי מכוניות בצומת בארבעה נתיבים, עומדים במדויק על הקו, מאחוריהם מזהיב גורד שחקים. צריך להנציח את הרגע. בתנועה רגילה פותח את התיק, תוחב את היד וממשמש אוויר במקום שבו יום יום נמצאת המצלמה. חייה חלפו לי לפני העיניים: הנה היא היקרה עומדת בחלון הראווה, הנה אני איתה בווקנאי, הנה מצלם מפל גבוה מאה מטר, סיום הגלריה המרגש היה השולחן בחנות האופניים. הזמן, כפי שכבר אמרתי, היה מאוחר, החנות סגורה, אבל התקווה החמה, שאולי צוות החנות חוגג היום יום הולדת של מישהו, מציין סיום שבוע מוצלח או פשוט נשאר ללון על המדף עם הצמיגים החדשים, כשהוא שם את הטלפון מתחת לראש. מצאתי בגוגל את המספר, אף אחד לא ענה, יתר על כן, באתר היה כתוב שהחנות לא עובדת בסופי שבוע, זה אומר שהמצלמה שלי כלואה שם למשך יומיים ואני, שאין לי תוכנית ב', אצטרך להסתובב באזור כל הזמן הזה, כדי שבבוקר יום שני, אחרי יומיים של נדודים, לבוא אליהם. אה כן.. בדיוק יום שני זה גם חופש. מלא רגשות התרחקתי מהחנות עוד חמישה קילומטרים אל עיר קובה.

מהמיליונית הזאת לא תראו אפילו תמונה אחת, למרות שהיא בבירור ראויה לזה. לקובה יש ים, נמל, חוף, הפארק הכי יפה, הגשר התלוי הכי ארוך בעולם, היא עולה למעלה בכבישים תלולים ונחדרת להר. בערב על ההר הזה אפשר לראות שלט ניאון ענק Kobe. העיר יפה מלמעלה ולמטה, מה שלא אפשר לומר על עיר-התחנה, עיר-הביוב אוסקה (עליה בפוסט אחר). אגב בהר, לשם נסעתי ללון ביום הראשון, פגשתי חזיר בר, שלא נועד להתפאר בפוסט הזה עם הכיתוב "אהבתי את עיר קובה, למרות שחלק מהתושבים שלה — חזירים גדולים". אבל ממילא לא הייתם רואים אותו בשום מקרה, כי אילו לא המצלמה, הייתי עובר את העיר לאורך החוף, בלי להתעכב, מבצע את המסלול המתוכנן. בבוקר למחרת טיפסתי עוד יותר גבוה לפארק, שמשם נפתח נוף על העיר. הנה הנוף הזה, שצולם שלושה ימים אחר כך (לא התאפקתי, חזרתי לצלם ברגע שלקחתי את המצלמה).

יש כאן גם עיר סינית, אבל מה אני מספר, ביליתי את שני הימים במצב של כלב ים על החוף העירוני (הריק). סיימתי לקרוא את "אודיסיאת קפטן בלאד", התחלתי את "לוליטה", השתזפתי בגב, בבטן, התקלפתי במקומות, אכלתי מעט, ישנתי הרבה והרהרתי. ביום שני בבוקר, בתקווה ערמומית שהאנשים נאלצו לעבוד בחג, התקשרתי לחנות. — הלו, תיקנתי אצלכם דיסק ושכחתי את המצלמה שלי. — את המילות המפתח המודגשות ביססתי כמו קלינאית תקשורת, פונה לזיכרון האסוציאטיבי של הנמען. החיפוש לפי מילות מפתח הניב תוצאה: — סליחה, איננו צריכים מצלמה. — מתי כבר תלמדו אנגלית?!

אבל העיקר זה שהם היו בחנות. לקחתי את המצלמה, לאחר ש-עשיתי 20 ק"מ לשם ועוד 20 בחזרה, הגעתי לגשר הכי גדול, שדהה יומיים בערפל באופק, ואיפה שהוא שם גם לנתי.

בבוקר היום שבו לפי התוכנית הייתי צריך להיות בעיר טקמטסו באי סיקוקו, עדיין צחצחתי שיניים בהונשו ועל זה שעד הערב אספיק להדביק את המפגר לא יכול היה להיות ולו דיבור. בינתיים המארח, שחיכה לי היום לחמש בערב, הצטער בטלפון על כך שמחר יש לו תוכניות אחרות — בקיצור הכל השתנה תוך כדי תנועה. טיפשי להטיל הכל על הילדה מסנדאי, יותר נכון לאשום את השכחנות שלי, ובכלל אין במה לאשום, לא היה יותר גרוע, היה יותר טוב, ובכן או פשוט אחרת. לא הייתה הילדה, לא היה המקרה עם הבלם, שהשתחק עד הסוף, לא הייתי מגיע לחנות הזאת ולא הייתי שוכח את המצלמה ולא הייתי מאחר למארח, הייתי מגיע לאי שודושימה, אבל לא עם כל כך הרבה זמן, אבל הכל קרה בדיוק כפי שסיכם הקול מעבר למסך ב"הסיפור המסתורי של בנג'מין באטון". הסיפור שלי אמנם לא כל כך דרמטי, אבל הקשר סיבתי גם בו מעניין.

בקיצור, התעוררתי בבוקר על החוף של האי שודושימה. זקן מקומי הביא לי ארוחת בוקר (סתם ככה): ביצה קשה, פנקייק עם שעועית אדומה מתוקה וחתיכת לחם לבן גדולה, קצת קלויה על המדורה עד קרום יבש. חוץ ממני אין אף אחד על החוף.

אילולא כמה סימנים של ציביליזציה כמו מכונות קולה, מכוניות ושלטי דרך, האי הזה היה יכול לעבור בקלות בתור טורטוגה הפיראטים. אבל, כפי שכבר אמרתי, למרות הערים, ברצון קל מאוד למצוא כאן חופים שקטים ומבודדים, לנחות עם הארבלה שלך ובקבוק רום ולבלות ימים אגדיים.

מי שקורא יבחין שהסגנון השתנה, זה כל נבוקוב.