כוכבן, אזור צונאמי

שוב הדרך. כמה קשה לדמיין שיום אחד אקום ולא אצטרך לנסוע לשום מקום. עם זאת, כבר כמעט חודש שאני עוסק בספורט כל יום, ישן שמונה-תשע שעות ביממה באוויר הצח, עושה אמבטיות מלח, זה לא כולל הנופים היפים בכל מקום — אין על מה להתלונן. דרך היער מטובדו הובילה אותי לכפר קטן. בצומת יש שלט ימינה לעיר אקיטה — מקום הולדת גזע הכלבים היפני. אבל אני צריך ללכת לכיוון השני.

פה חשבתי שהונשו - זה בעצם יפן אחרת לגמרי. רוויה בהיסטוריה של מלחמות פיאודליות ואגדות. גוש אבן ענק ליד הנהר נתמך רק על ידי עץ אחד ויוצר קורה, ולידו שלט "הרבה שנים מכן, לפי האגדה, גרה כאן אישה רעה אבל יפה מאוד שהרגה נוסעים ושדדה את רכושם." יותר ויותר מהדרך הראשית פונות שבילים ליער. השבילים האלה, אולי, נותרו מנזירים, סמוראים-נזירים ומשוררים נודדים. בצד הדרך עומדים שערים גבוהים, ומאחוריהם מדרגות רקובות מברזל סדוק. הן מובילות במעלה ההר. את הכניסה למדרגות שומרים שני כלבי אבן. הנחתי את האופניים והתחלתי לעלות. בשני מקומות המדרגות קרסו מתחתי, אבל בזהירות הצלחתי להגיע לפסגה. שם היה מקדש עץ. השערים סגורים אבל לא נעולים. פתחתי אותם והרגשתי ריח אבק ועץ ישן, אבל הכניסה נחסמה בוילון. בפנים היה חשוך, בפינה פזורים היו איזה חפצים ובקבוק סאקה מאובק. הלאה בכפר ראיתי עוד שישה מקדשות על פני חמישה קילומטרים, אבל הם היו מטופחים יותר.

אחרי הנסיעה הלילית של 147 ק"מ בהוקיידו, אני כבר לא מפחד לנסוע בלילה, יותר מזה - זה הרבה יותר טוב. השמש לא שורפת, יש פחות תנועה בכבישים. אבל יש צרה אחרת שבגללה מתחילים לחשוב על לינה לא בשבע כמו קודם, אלא כבר בשלוש. אלה יתושים. ביער, ברגע שהשמש מתחילה לשקוע, הם מתנפלים בלהקה. יצאתי לכביש ארבע שמוביל לעיר קוג'י, על החוף. אליה תכננתי להגיע כבר היום, הנופים המפתים מסביב לא נתנו לי לעבור מימן. על הגשר מעל נהר מאבצ'י איכשהו תפסתי אינטרנט והצלחתי לפרסם פוסט. היו חמש בערב והדרך נכנסה ליער ולהר. מפת גוגל הראתה שעשרה קילומטרים ממני בהרים, בדיוק בדרך, יש אתר קמפינג. הוא מסומן באוהל קטן במפה. איכשהו הצלחתי לטפס מעלה, שם שגוגל הראה שביל לקמפינג, ראיתי שער פתוח וכביש אספלט העולה עוד יותר במעלה ההר. בכניסה היה תלוי שלט עם תמונה של כוכב צהוב בכובע.

נכנסתי פנימה והתחלתי לעלות בכביש, בתקווה שאיפה שהוא שם אראה אוהלים. אוהלים לא היו, במקומם ליד הכביש היו קרחות דשא, עצים נדירים נטועים לצל וספסלים. עוד יותר למעלה - מגרש בייסבול, ממנו כבר נראה היה מתחם אבן גדול עם כיפה. הכל נראה כמו מוסד לימודי או מוזיאון. לפי הכוכב בכניסה, כנראה פלנטריום. ניגשתי כך שהעיגול הכחול במפת גוגל המסמן את מיקומי עמד בדיוק על האוהל הקטן - זו הייתה הכניסה לבניין.

בפנים, כמו בדירות, מפתן קטן עם כפכפים. במשרד מאחורי זכוכית גדולה בער אור. נכנסתי וראיתי יפני זקן כפוף מעל שרטוטים. ידעתי שאפחיד אותו כשאדפוק על משקוף הדלת, לכן ניסיתי לעשות זאת בעדינות רבה ככל האפשר. היפני הסתובב בחדות ועם פנים מלאות פחד נדחק לכיסא המשרד ואחז בו בשתי ידיים. התנצלתי על שהפחדתי, איחלתי ערב טוב ושאלתי על הקמפינג. כפי שהתברר, יש פה קמפינג אבל לסטודנטים שמגיעים בקבוצות. הוא שלב ידיים ואמר: — נאי (אין).

אותו מחווה הוא הראה לי כששאלתי על מים רותחים. ברקסק נותר חבילת נודלס אחרונה והיה לי חשק מאוד לערב לארוחת ערב. מההר נפתח נוף על האופק מואר שמש. כבר היה חשוך לגמרי ולא היה לי מושג לאן ללכת.

ירדתי מעט למטה, נכנסתי לאחת הקרחות והתחלתי לחשוב מה לעשות הלאה. מאחורי השער למטה שמעתי רעש מכוניות בכביש הראשי, ופה כל כך שקט ונעים. ראיתי אור פנסי מכונית מלמעלה, שם היה הפלנטריום. לא יודע למה, אוטומטית זרקתי את האופניים הלבנים לעשב ושכבתי לפניהם, מחסה עליהם עם הבגדים השחורים. על היה קשורה מגבת לבנה, הורדתי אותה. המכונית עברה לידי לאט והמשיכה למטה לשער.

מיד מאחורי הקרחה יש ירידה מתונה שמשם רואים את השער. היפני עצר את המכונית, יצא וסגר את השער. עד אז כבר הורדתי את האופניים למטה, כך שלא יהיו נראים מהכביש. כשהמכונית חזרה, הוצאתי את השארית של הצ'יפס. מהמדרון נפתח נוף על השמיים הכוכבים, כמו שהיה על פוג'י. אחרי הנודלס שמילאתי במים קרים שכבתי על המחצלת, עטוף בשק השינה, וירדתי לישון.

בבוקר קמתי עם שעון מעורר בארבע וחצי בבוקר, התארגנתי, עברתי דרך השער והמשכתי הלאה. לחוף האוקיינוס השקט, לעיר קוג'י.