המפגש השלישי עם המשטרה, חיפוש. חוף האוקיינוס

מה תעשה... הפעם השלישית החודש הזה. מצאתי שקע ליד איזה מנסרה, התיישבתי כדי לכתוב בבלוג. ניגש אלי סב, אמר משהו ביפנית והצביע על האופניים. — וקארימאסן (לא מבין). — וקארימאסן?! — הוא חזר על זה בטון שבו סבא רוסי היה אומר "אה אתה חמור, עוד מעיז להכשיש?!" אחרי זה הלך. אני למקרה עברתי למקום אחר והעברתי את האופניים. עשר דקות אחר כך הגיעה מכונית משטרה, ואחריה עוד אחת.

שלושה שוטרים צועדים לכיווני. אני מחזיק את הדרכון בתיק של הלפטופ, הוא עכשיו על הברכיים שלי כי אני כותב רשומה לבלוג. המצב לא חדש לי, אז רציתי פשוט בשתיקה לתת להם את הדרכון.

— יום טוב. — זה היה בסביבות שתיים. — שלום. — התחרטתי על הדרכון, התחשק לי לשחק קצת. — מה שלומכם? הם לא עברו מיד לעניין הביקור, התחילו עם Small Talk, כמו בפעם הקודמת. — או, אתה מטייל על אופניים? — כן. — לאן אתה נוסע? — לקגושימה. — ומאיפה התחלת?

באותו זמן הגיעה עוד מכונית, ויצאו ממנה שניים במכנסיים וחולצות לבנות. סה"כ התאספו חמישה אנשים סביבי. גבר שמן בלבוש אזרחי, מיד התחיל לדבר על העיקר. — הדרכון שלך. — הדרכון שלי? ואתה מי? — בעצם כבר לא ישבתי על שטח פרטי, ופשוט הייתי סקרן איך הם יתנהגו. הלובש האזרחי הזדעזע והוציא מהכיס תג, עליו היה כתוב "Police" ותמונה. הושטתי לו את הדרכון. ארבעת האחרים התבוננו במתרחש. — אתם כנראה שוטרים, והשניים האלה FBI ואני טרוריסט. — לא, לא, אנחנו the same. — הסביר לי השוטר המבוגר יותר, עשה סימן ביד שהכל בסדר.

אחרי שברור מי אני, מאיפה, איפה הוויזה שלי וכמה זמן אהיה ביפן. הציעו לי בנימוס לחפש בתיקים. זה באמת נשמע כמו הצעה שאפשר לסרב לה. כשאמרתי לאט no problem, אחד מהם שתפס רק את ה-no הראשון, שאל שוב. — לא? — בבקשה. — בכף פתוחה הזמנתי אותם לעבור לתיקים. ברגעים מסוימים ניהול הבלוג מאפשר לי להסתכל על דברים דרך עדשת המצלמה, בלי להיקשר למצב נפשית. במקום "עכשיו הם יחטטו בחפצים שלי" ברק במחשבה "יצא מסגרת מגניבה, זה עלילה מעניינת". מאותה סיבה אני מעריך רגעים שהסוללה במצלמה נגמרת, ואני יכול פשוט להנות מנופים יפים. השוטרים מנומסים מאוד ואפילו מראים שלא נוח להם לעכב אותי. תלמידי בית ספר בני עשר עוברים ליד וניגשים לשלום, השוטרים מברכים אותם בחזרה. — אתה יכול להתחיל מכאן. — אני פותח לשוטר שקית עם כביסה מלוכלכת. — כאן מונחים סמים. — לא-לא, — הוא מבקש שאדחה את השקית בצד. — תפתח בבקשה את התיק הזה. אני פותח לו את התרמיל, הוא מוציא שקית עם מטענים ובלי להסתכל פנימה, ממשש אותה. — בום! — אני ממשיך במשחק שלי. השוטר, בחיוך, הסתכל עלי והניח את השקית בצד. — זו הפעם הראשונה שהמשטרה בודקת אותך? — כן.

כשהחיפוש השטחי הסתיים. החזירו לי את הדרכון. עכשיו השיחה עברה לאיפה אפשר לשבת ואיפה לא. — זה לא שטח פרטי. השטח הפרטי נגמר כאן. השוטרים התבלבלו והביטו זה בזה. הם היו כל כך רכים ומנומסים שהחלטי להפסיק לצחוק עליהם אחרי החיפוש, פשוט הייתי סקרן. אחד מהם הלך למכונית ויצא עם אטלס של המחוז. — אתה יכול לעבור על הגשר הזה מעבר לנהר. — הוא דפדף בעמוד. — לנסוע בדרך הזאת. — הוא דפדף עוד שניים. — כאן יש מגרש טניס. הייתי צריך לסיים כמה פסקאות ולהעלות הכל לאינטרנט, עבודה של חצי שעה, בשביל זה לא התכוונתי לנסוע לאיזה מגרש טניס. — אני אשב כאן, הצבעתי על המעקה במרחק של מטריים מהדרך, זה לא שטח פרטי. הם שוב התבלבלו, ודיברו ביניהם ביפנית. אחר כך השמן בלבוש אזרחי פנה אלי במבט מנטרל. — אבל עלולים להתקשר אלינו שוב, ונצטרך לבוא שוב. — אם יתקשרו אליכם, אני אלך. — אבל הכל הבנתי, קראו להם ועכשיו הם צריכים לעשות משהו — לפתור את הבעיה, לפחות חזותית, בשביל הדוח.

הם שוב דיברו, ואז הסכמנו שאשב ליד הגשר. לחצנו ידיים ונפרדנו. באופן כללי יכול לומר שהמשטרה ביפן — חבר של האדם. על זה אני יכול לשפוט משני דברים. ראשית, אנשים מזמינים אותה אפילו בעניינים כל כך קטנים, ומשמע בוטחים. שנית, הילדים שעברו ליד ואמרו שלום, בבירור לא מזהים אדם במדי משטרה עם דוד רע. בינתיים השמש התחילה לשקוע. אני נוסע על הכביש ליד החוף באזור הצונאמי. האוקיינוס, שיכול לעלות מעל הארץ לגובה כפול מהחומה הגבוהה ביותר של הקרמלין, שיכול להטיל על העיר טונות מים, לקחת איתו מאות חיים, האוקיינוס הזה עכשיו רגוע, משחק במשימות עם שובר הגלים החופי. מעליו זורחת ירח אדום. זה נראה כמו שקיעה בהרצה לאחור.

מעניין איך חיים כאן אנשים כשהם יודעים שהאוקיינוס יכול בלילה לקחת את הבית שלהם. לאורך הכביש עוברת מסילת רכבת, ומאחוריה תעלה עמוקה. הנה בחושך ראיתי סיבוב לכיוון הים. הדרך מובילה למטה ושם אורות של בתי מגורים, מאחורי הבתים שוב עלייה — זה חוף תלול, המפריד בין אזורי המגורים לים. דפקתי על הדרת.

— סאימאסן, קמפינג, איפה כאן יש קמפינג. — בזה מילות אוצר המילים שלי הוצה, והבנתי רק לפי תנועות ואינטונציות. הסבתא הראתה איפושהו הצידה לחצרות. — שלושה קילומטרים לכיוון הזה. — אונסן? — לא, אין אונסן. חכי, בואי Shower. זה היה מתנה מהגורל, לפני יומיים התרחצתי באגם, ובלילה שעבר, הצלחתי רק להתנגב במגבונים. — רעב? — אמרה מיד אחרי המקלחת. — תודה, יש לי נודלס. — נודלס? בואי לכאן. הביאו לי צלחת עם מרק אפונה, אורז, טופו וכרוב שדומה לקימצ'י הקוריאני, רק לא כל כך חריף. — תאכל, הכל ביחד. קח קצת אורז, אחר כך טופו, תסיים עם הכרוב. — היא ראתה שאני מרכז על הטופו. — מה אתה עושה?! לכאן, לכאן! — זו הייתה תגובה לכך שהוספתי רוטב סויה לאורז, וצריך היה לטופו. — זה קימצ'י? איזה קימצ'י? זה [שם].

בגלל אי-הידיעה ביפנית, לא הצלחתי לשאול אותה את כל השאלות על הצונאמי, אני בהכרח אשאל אותן למישהו אחר באזורים האלה. שבע, רחוץ, נסעתי לקמפינג, שבו לנתי לבד. זה היה אתמול, ועכשיו אני שוב נוסע לאורך חוף האוקיינוס.