בעקבות טרגדיית פוקושימה: מאחורי השלט "זהירות, צונאמי

— למה בחרת ביפן? — למה יפן? אני אוהב את יפן, פה יפה. — מסוכן... — למה? — צונאמי...

עובדה: בזמן סערה רק השכבה העליונה של המים נעה. בזמן צונאמי — כל עובי המים, מהקרקעית ועד הפנים.

— האזור הזה מסוכן? — אנחנו יושבים בכפר Sekkai, חמישים קילומטר דרומית לעיירה Kuji. זה החלק הכי מזרחי של האי הראשי הונשו. — כן.

טושי, מומחה בן חמישים לקידום אתרים, שאצלו אני נשאר הלילה. הוא עונה "כן" פשוט, אבל זה מוזר: זה לא ה"כן" שעונים על השאלה "האם אכלת היום ארוחת בוקר", זה "כן" שצריך עכשיו לקום ולנסוע איפשהו פנימה לאי. אבל אנחנו יושבים בסלון יפה של הבית הדו-קומתי של הוריו. הוא אוכל תירס, אני עם כוס קפה בידיים.

עובדה: בסערה הגלים מתחזקים בהדרגה, אנשים בדרך כלל מספיקים להתרחק למרחק בטוח לפני שהגלים הגדולים מגיעים. צונאמי מגיע פתאום. לרוב קודם לו נסיגה של המים רחוק יותר מהרגיל. על החוף נשארים צדפים, דגים שלא הספיקו לברוח.

טושי מצביע על החלון. במאה מטר מאיתנו גל הרס שלושה בתים.

— אבל למה אתה גר כאן? כשבכל רגע יכול להיות צונאמי? למה לא טוקיו, סאפורו, הרחק מפה? היפנית שלי והאנגלית שלו לא מאפשרות לנו לדון בשאלה הזו ביותר פירות. טושי אמר רק שהוא אוהב את הטבע המקומי. הטבע, אכן, כאן יפה. סלעים חדים עם עצים מציצים, אשוחיות עם גזעים חשופים מכוונים אנכית למעלה בחומה בלתי נגישה, ויש משהו בערפל הזה. הוא כמו הרכיב האחרון במנה — לאפקט.

כמו שצלחת גלידה מקבלת זרזיר שוקולד בקצוות, כך הווק הסיני מתלהב לפני ההגשה לשולחן. גם זה וגם זה אכילים ככה, אבל לתיאבון, לאפקט, צריך את הנגיעה האחרונה הזו. הטבע עשה את הסלעים החדים האלה, את הטחב הזה, את העצים האלה עם הענפים הדקיקים — וככה זה כבר טעים, אבל הנה הוא מוסיף תאורה עכורה ובתנועת יד קצרה אדים קלים לראש המרוקח. הכל, אפשר להגיש!

ביערות האלה חיים דובים שחורים וכדי לגרש אותם מהכפרים, היפנים בחרו בדרך הזו: ביער מותקנים רובים, מעת לעת נשמעות יריות באזור. זה נשמע כאילו היער שורץ ציידים, וכל 10 דקות איפשהו בשיחים מת צבי. למזלנו, זה לא כך.

זה היום השלישי שלי באזור הצונאמי, אתמול ביליתי ליד החוף לא שעה אחת, מתבונן ומצלם. כמו פרי אסור מתוק, כך גם הים הזה, המסוגל להרבה, מהפנט. בזמן שצילמתי ושוחחתי עם דייג שאוסף אצות ים בלגונה, התאספו עננים בסלעים ורעמו באזהרה מרעישה. אחרי שעה התחיל גשם שוטף שנמשך כל הלילה שעבר ויורד עכשיו. שלטי "אזור צונאמי: התחלה", "אזור צונאמי: סוף" מפוזרים לכל אורך החוף. בכל זאת, במקומות האלה יש חיים ושגרה. בתי מגורים, מסעדות, חנויות.

עובדה: אורך רכס גלי הסערה לא עולה על 100-200 מטר, בעוד שבצונאמי אורך הרכס מתפרש על כל החוף, וזה לא אלף קילומטר אחד.

עכשיו אני כבר בעיר Miyako, במכבסה מכבס בגדים. כאן פגשתי את האדם השלישי בימים האלה, שאמר לי שאיבד בית באביב שעבר.

— הגל היה עשרה מטר. — הוא דיבר בהתלהבות של ילד שזה עתה ראה פיל בגן החיות. הסתכלתי למעלה. תקרה של שלושה מטרים מנעה ממני לדמיין איך נראה גל של עשרה מטר.

עובדה: צונאמי, בדרך כלל, יוצר לא גל אחד אלא כמה גלים. הגל הראשון, לא בהכרח הכי גדול, מרטיב את הפנים ומקטין את ההתנגדות לגלים הבאים. במרץ 2011 התרסק על חופי יפן צונאמי בגובה 40 מטר.

— מה ראית? היו שם דגים? — התלוצצתי. — לא, ספינה. — הוא תיאר איך גל של עשרה מטר גרף על ביתו בספינה. — הספקתי לברוח.

הוא ואשתו כך וחיים בעיר הזו.

הגשם פסק, ונסעתי הלאה.