בעקבות הטרגדיה של 3.11: על גג הבית

אמש לנתי בצריף — מקום מגורים חדש לאלה שאיבדו את בתיהם בעקבות הצונאמי. צריפים ארוכים באורך של כמאה מטר מחוברים בזוגות עם גג משותף ומסדרון. בדירה לשלושה אנשים יש שני חדרי שינה ומטבח עם כניסה. — סטושי חשב שיש לך בעיות. — סטושי, זה הבחור שהזמין אותי לבית שלו כשראה אותי בשעה אחת עשרה בלילה אוכל ארוחת ערב מאוחרת ליד חנות לוסון.

— לא, הכל בסדר איתי, פשוט אכלתי ארוחת ערב. — בגלל הגשם עשיתי רק 14 קילומטר ביום והתכוונתי לנסוע כל הלילה כדי להגיע מהר יותר לסנדאי. סטושי ישן בחדר שלו כשב-11 במרץ הצונאמי הציף את הבית שלהם בקמאישי, מחוז איוואטה. קירות הקומה הראשונה נהרסו, והוא יחד עם הרצפה והגג של הקומה השנייה נסחף לים. בלי אוכל. היה מעט מים, בדיוק מספיק כדי שימצאו אותו חי. ההורים שפונו חיכו לחדשות כל יום באוהלים, עד שבערב היום השלישי הוא נמצא.

— זה דיור זמני, היה לנו בית גדול. — האבא מזכיר למקרה. אנחנו יושבים שלושתנו, בסגנון יפני, על הרצפה בחדר השינה של סטושי. על הקירות תמונות מהעבר: חוג קראטה, עם חברים על החוף. בולדוג צרפתי שמן ישב לו על הרגליים. הוא מעט יותר מבן שנה, כמו החיים החדשים של המשפחה הזו. עכשיו סטושי עובד כבנאי בשחזור המקומי. לכל אורך החוף ניתן לראות מבנים הרוסים, עבודות שחזור מתנהלות. הייתי באחד החופים, במחוז איוואטה. ראיתי יסודות של בתים, זבל, קורוזיה של האדמה וגיאודזים בחלוקי עבודה בהירים.

בכיס ליד הכביש המהיר, שם אפשר לנוח מהחום והרעש, לשתות קולה ולדבר עם נהגים, פגשתי עובד מחברת סיטיזן. — הייתה לי פגישה כאן בקרבת מקום, ועכשיו אני נוסע לטוקיו. — עד טוקיו יש לו כחמש שעות נסיעה. מהרמה נפתח נוף לנמל השקט, משם רואים את החוף, קרחת עם רצועת יער שנסוגה וכמה בתים. מכאן בהחלט אפשר היה לראות איך הגל הגבוה מכה בחוף ומרסק בתים. — כאן, איפה שאנחנו עומדים, זה בטוח? — כן כן, בטוח. — הוא צוחק. — אנחנו בגובה של אולי 200 מטר מעל פני הים. בטוקיו אז הייתה רעידת אדמה, עברה בלי תוצאות חמורות, — איך הרגישה רעידת האדמה בטוקיו? — הנברשת שלי בסלון התנדנדה מתחת לתקרה. — בטח מאוד מפחיד. — כן כן, פחדתי מאוד.

אבל רעידות אדמה יכולות לקרות בכל מקום, אפילו בהוקאידו, למבנים יש תכנון עמיד בפני רעידות, והסכנה מצטמצמת למינימום. שאלתי אותו איך אנשים חיים במשפחות, מסדרים בתים, כשיודעים שיום אחד יהיה צונאמי ויאבדו הכל. התשובה שלו באנגלית פשוטה נשמעה בערך כך. בזמן הזה הוא צחק, כאילו סיפר מקרה מגוחך מהחיים. — יש אנשים שעובדים ליד הים, הם יורדים לחוף כל יום, ובערב עולים שוב. זה מעייף אותם, והם בונים בתים ישר ליד החוף. — צוחק. — יש קו שהמדינה קבעה, שמעברו אסור לבנות בתים, בדיוק בגלל צונאמי, אבל אנשים ממשיכים לבנות. — צוחק. המדינה הקצתה כסף לכל מי שנפגע מהצונאמי, אפילו למי שבנה בתים מעבר לגבול, אבל עכשיו החוק השתנה.

ביפן קיימת מערכת התרעה, אבל במרץ השנה שעברה קודם הייתה רעידת אדמה של 8.5 בסולם. בזמן שאנשים היו עסוקים ברעידת האדמה, פתאום הגיע הצונאמי. כתוצאה מתו כ-20,000 אנשים, עוד 2000 עדיין נחשבים נעדרים.

הערב אני נוסע שוב אחרי השקיעה. בדרך כלל נסעתי על הכביש המהיר וראיתי את החוף רק מרחוק. ראיתי ציוד ושמעתי רעש של פטישי פירוק. אבל הפעם הקלדתי בגוגל מפות "סנדאי", והוא גרר אותי בנתיב מקוצר דרך ההריסות האלה.

בחושך רואים רק יסודות של בתים כאלה שנמצאים בחפירות — 30 סנטימטר מעל הקרקע. שכונות שלמות של יסודות. אפשר להבחין בסימונים על הכבישים. כאן היה חניון, הנה מקום לנכים, וכאן מגרש כדורסל. בכמה בתים עומדים פסלונים בודהיסטים ומונחים פרחים.

הדרך עולה ויורדת, במורד עומד שלט דרכים "תחילת אזור הצונאמי". מהסדקים באספלט פורצים עשבים שוטים. שם שהיו פעם שדות חיטה, גדל שיח מעורבב יבש ולא יפה. עלייה ושלט "סוף אזור הצונאמי". כאן עומד ציוד בנייה וצריפים שנבנו במהירות לפועלי בנייה — יש כאן הרבה. בקשר לזה, הדבר הראשון שחוזר הם ברים, דוכני אוכל, ברחובות שבהם ביסודות עומד ריח לא נעים של מי ים עומדים ומונחת מתכת לעוסה, פה ושם רואים פנסים אדומים ושלטים של דוכנים. לוסון נקי — חנות אוכל מוכן, סיגריות, משקאות בוער בחושך בשלט כחול שאין דבר שחוסם אותו. זאת הייתה עיר של בתים חד קומתיים, גגות צבעוניים עם חוף ציורי, אתר נופש, פסטיבלים, יכטות ולילות חמים. ליד לוסון עוצר מיקרובוס ויוצא ממנו פועל שיכור עם אישה. — שלום! — שלום — See you. — הוא עובר, מתנודד, לתוך החנות.

עוד דקורציה של סוף אזור הצונאמי הן מצבות. חניונים שלמים של לוחות שיש. טרקטורים, מחפרים, משאיות ומצבות. אחר כך למטה: יסודות, עשבים שוטים, סירחון. אני צולל ועולה שוב. עכשיו אני רוצה לעלות לנצח, הדרך נכנסת אל תוך האי, לבסוף בחושך אני רואה שוב מצבות.

הפוגה מעולה אחרי יום כזה. כשעליתי על גבעה נוספת, החלטתי לעצור בשוליים. שם עמדה איזושהי קרוון, ובה בער אור. באוזניות שלי ניגן משהו רגוע, פתאום שמעתי רעש חזק מאוד, אפילו נבהלתי. הסרתי את האוזניות והתחלתי להבחין בקצב ברעש.