בעקבות הטרגדיה של 3.11: לנסוע או לא לנסוע?

היום הקודם היה גרוע ומלחיץ. כביש, משאיות, קור. אני כבר כמה ימים ברציפות עובר 70-80 קילומטר, אז הברכיים מתחילות לכאוב. זה הפסיק להיות מסע, והפך לאיזה דיווש מכני על הפדלים עם עיניים חצי עצומות. בהתחלה רציתי לישון בתחנת האוטובוס המקורה, אבל יתושים התחילו לעוף מסביב ולנשוך את הידיים. בבוקר קיטור התחיל לעלות מהאדמה הרטובה והדשא ולהתרומם לשמיים הצלולים — כאילו עננים לנו על האדמה. אחרי חצי שעה השמיים היו עטופים במסה אפורה. מצאתי מקום לינה ליד מקדש שינטו, כשכבר היה בהיר. פרשתי את המזרן וכבתי.

לפעמים רוצים לזכור רגע כמו שאתה רואה אותו כשאתה פוקח עיניים. ככה אני רוצה לזכור את הבוקר הזה. השמש זרחה בעוז, והשמיים שוב היו צלולים וכחולים. זה יום חדש לגמרי, גם מבחינת מזג האוויר וגם מבחינת התחושה. מסביב רק שדות, נחלים ובתי עץ. איפה במקומות האלה אפשר לשתות קפה? אחרי חמש מאות מטר נתקלתי בשלט שעליו היו קפה, צלחת ולב. בחור עם משקפיים קרא לי בתנועת יד. — אתה רוצה קפה? בוא הנה, בחינם! — בדיוק ככה צריך להתחיל כל בוקר. המקום נקרא Aimaki על שם שם המשפחה של הבעלים ונמצא באזור העיר Kesennumana, מחוז Iwate.

— אני בעצמי אוהב לטייל, אני והאישה שלי נסענו בכל אסיה. — הוא הושיט לי תפריט שהכיל מנות מהמקומות שהם ביקרו. איזה אלבום משפחתי קולינרי. ליד הבר — מדף עם כתבי עת, תמונות. שמתי לב למד למדידת קרינה. בין כתבי העת — אלבום זיכרון עם תמונות הטרגדיה. בראשונה — גל ענק, אחר כך הרס, עיר אוהלים, חלוקת אוכל ולבסוף, תמונות של ילדים שנולדו באותו יום. עוד אלבום זיכרון עם תמונות של המקומות האלה לפני הצונמי.

הוא הביא לי קפוצ'ינו קר. — לאן אתה נוסע הלאה? — אני לא יודע. אולי דרך פוקושימה, עדיין לא הבנתי אם זה מסוכן שם או לא. — תקשיב לי, שם מסוכן. אל תאמין למה שאומרים. הממשלה אומרת שאין קרינה, כדי להחזיר אנשים לחיים הרגילים שלהם, אבל שם מסוכן. — ואתה איך יודע? — דיברתי עם אנשים, שם אנשים הרבה פונים לרופא עם תלונות על עייפות מוגזמת, בחילות. המוצרים משם — מסוכנים, אל תקנה אותם, אני לא קונה למסעדה שלי מוצרים מפוקושימה.

לפני כמה ימים יצרתי קשר באמצעות החברים היפנים שלי עם משרד התיירות היפני. הם, שידעו על הכוונות שלי לעבור דרך פוקושימה, ביקשו להבהיר איך אפשר לעזור לי. עברו שלושה ימים, אבל עדיין אין תשובה.

נסעתי לסנדאי כל היום, 107 קילומטר, הגעתי בהרהורים. לנסוע או לא לנסוע? לא הצלחתי למצוא Couchsurfing. באחת עשרה בלילה, כבתי על הרצפה של החדר בהוסטל אחרי פחית בירה וישנתי עד עשר בבוקר. בשתיים עשרה כבר קניתי כרטיס רכבת לטוקיו והתקשרתי לריצ'רד. — אוו! שלום, מה שלומך? איך המסע שלך? — הכל מצוין, איך אתה? — אני בעבודה עכשיו. — אפשר שאבוא הערב? — כן, בלי בעיות. יש לי עכשיו הרבה אנשים בבית: עוד שני רוכבי אופניים ישנים, אבל נמצא לך מקום, אל תדאג. בסנדאי ב-8-9 בספטמבר מתקיים פסטיבל ג'אז רחוב. להתמזג עם הקהל לצלילי מוסיקה חיה — זה מה שאני צריך.

בתשע בערב אני כבר בטוקיו, מרחק של חמישה ימים באופניים כוסה בשעה וחצי. לפני זה בסנדאי, בתחנת הדלק, שטפתי את האופניים, נזכרתי שהם לבנים. עכשיו כולם מסתכלים עליו. בתחנת שינגאווה, בטוקיו, ניגשו אלי שישה עובדי חברת ביטוח שיכורים, הם היו במסעדה עם כל הקולקטיב. — אתה גיבור שהחלטת על המסע הזה. — תודה. השיכור מביניהם, נראה כמו טום הנקס, גרסה אסייתית. — אבל תגיד לי... למה יפן? — הוא התקשה לבטא, עיניים חצי עצומות. — כאן יפה. — אמרתי זאת כמו שאמרתי בהוקיידו, אחר כך בהונשו בהתחלה, אבל בראש הבזיקו תמונות הימים האחרונים. הוא הושיט לי יד, שם את השנייה על הכתף. — אתה גיבור... אני מכבד אותך... אחר כך הוא אמר משהו ביפנית לקולגות שלו, ואחרי דקה תחבו לי לכיס 6000 ין.

משקם כוחות לפני הכניסה.