המשך. לאורך חוף שיקוקו

מצאתי שהילדים של יושי מאוד מבדרים, בארוחת הערב הבכורה דחפה לילד בפנים צעצוע עם זדון לא מוסתר. ביטוי כל כך ילדותי, לא מוסווה, לא מכוסה בהרגלים חברתיים של קנאה ותחרותיות — נס. אחר כך היא עשתה התקף זעם שהקטן לקח את המכוניות שלה, אספה אותן לערימה ומול הגב אלינו התחילה לשחק בפינה. ההורים כמעט לא מגיבים לזה ולדעתי, בסך הכל מתנהגים נכון, לא מפנקים ולא מגיבים לקפריזות.

— קלי, איך את מתייחסת לילדים? — אוף, אני מעריצה אותם. — אבל את כל יום עוזרת בלידות, הם לא נמאסו לך? כלומר אני מתכוון, בשבילך זה עבודה. — לא, אני אוהבת תינוקות.

לטעמי, בני נוער הרבה יותר מעניינים — עם הם לפחות אפשר לדבר, וצריך לדעת לשים את עצמך. יש בישראל פרויקט אחד, נקרא פרח. תמורת תשלום מסוים (שהולך על הלימודים) סטודנטים מחלקים למשפחות שבהן יש ילדים שמסיבה כזו או אחרת לא מקבלים תשומת לב ראויה. שנה הייתי "אח גדול" לילד בן עשר, אחד משלישה תאומים — שני בנים ובת. לבת היה תסמונת דאון, לכן ההורים הקדישו לה את רוב הזמן. — מחר אני נוסעת לפוקואוקה, אבל קודם אעצור בהירושימה. — קלי קראה איזה ספר בילדות, על ילדה מהירושימה שחלתה בלוקמיה אחרי הפיצוץ ובסוף מתה. בזמן שניסו לרפא אותה, היא עשתה ברבורי נייר. אני באמת מקווה שאקינה לא מבשלת ככה כל יום. היום אני שוטף כלים, וקלי מנגבת. — האם לא צריכה האישה לשטוף כלים? — מנסה לפגוע בפמיניזם האנגלו-דובר שלה.

בלילה במלון היה רק חדר אחד פנוי, שחלקנו איתה. כשהתעוררתי, היא כבר התארזה, רכבת הבוקר המהירה תביא אותה לפוקואוקה עד הזמן שאסיים לשתות את קפה הבוקר, לי יקח שבועיים להגיע לשם. לקח שעה שלמה להתארז ליציאה. מעבר לכביש תחת צליל הרמזור נכנס להיפרד מיושי (לפני קפה הבוקר). יש איזו תחושה מיוחדת, כשאחרי כמה ימים בעיר עולים על אופניים, אני מקבל מזה כיף. הכביש והנופים שמשתנים כל הזמן הפכו עבורי לקבוע, שלא לומר בית. אני מכיר את כל המבחר של חנויות הכביש. ב7&Eleven מוכרים גלידה בבלינצ'יק דק, ובלוסון בגביע וופל אמיתי מכוסה בשוקולד, יודע איפה אפשר לטעון סוללות, ואיך לעקוף רמזור אדום כדי לא לאבד מהירות. הכל רגיל, כמו מתג האור בשירותים שמכים עליו בלי להסתכל. שוב החלקים הבלויים של האוכף חורקים.

קפה הבוקר היה בעשר. מקלי הגיעה הודעה בתוכן חם, וגם היא נהנתה בהירושימה, אהבה את הפארק והמוזיאון. באותו היום נסעתי 152 קילומטר ועברתי את הלילה האחרון בשיקוקו, במגרש גולף. בבוקר חיכה לי הקטע הכי מרגש במסלול שלי — הגשר Shimanami Kaido, המאחד שבעה איים בים הפנימי היפני והוא הגשר היחיד בין שיקוקו להונשו המותר לאופניים.