לילה ליד אוטנובורה

דרך צרה הובילה אותי ליער מפחיד. איפשהו פה אמור להיות קמפינג, אבל או שטעיתי בכיוון, או שעברתי אותו או לא הגעתי אליו. בחושך שירד איבדתי את כל נקודות הייחוס. בין העצים, דרך החושך, נראה אוטובוס. אולי זה טנדר תיירותי, אני ניגש קרוב יותר. לא, זה פשוט אוטובוס נטוש עם תא נוסעים מרוסק. לא ברור איך הוא הגיע לכאן. איפשהו בקרבת מקום רועש נחל. אני לבד ביער.

צריך לחפש לינה, חזרתי חמישה קילומטר אחורה, מצאתי בית ליד הכביש, ומולו שדה גדול עם עשב גבוה. האוהל הוקם שם. המחשבה על דוב לא עוזבת אותי. תחושת פחד בלתי מוסברת, המבוססת רק על הדמיון שלי. נרדם עם סכין ביד. בחושך, הרחק ממכוניות ומאנשים, כל רשרוש נשמע. כל חרק השופשף באוהל וכל עלה שנופל. כל רעש מטריד את שנתי. לפתע שומע צעדים. זה לא אדם. ההליכה כבדה, חבטות אטומות באדמה. הצליל כזה כאילו משהו מרחרח. לא, זה שוב חרק זוחל מתחת לאוהל. אבל, מה זה הצעדים האלה? אני לוחץ על ידית הסכין שמונה סנטימטר כמו שלוחצים על בליטה בצוק. מדמיין איך עכשיו דוב יתחפר אליי עם האף לקודקוד דרך הבד הדק של האוהל, איך הוא יקרע אותו בכף רגל כבדה, רק אספיק לקפוץ לקצה הנגדי, אבל אשאר איתו פנים אל פנים. הוא יראה אותי ויסתכל עם לוע חצי פתוח, נושם כבד. אז הוא יצעד אלי כדי להריח, ילחץ עם כף הרגל על הרגל שלי.

אני שוכב ללא ניע, לא נושם, לוחץ בידי את הסכין, מנסה לקבוע לפי הצליל איפה הדוב. האופניים משמאל לי בחוץ. הוא הולך ליד אותם ומרחרח. לא, זה לא חרק, אני שומע בבירור נחירות. באוהל סביב הפרצוף שלי מעופף יתוש. בפעם הראשונה אני חש פחד לא כמשהו חולף, אלא קבוע. תחושה שאי אפשר לעשות איתה כלום, אני לא יכול לברוח, לא יכול לעשות משהו. פשוט שוכב והפחד, חייתי, נורא נמצא כאן, לידי. אני יכול להרגיש אותו כמו חפץ. להיפרד ממנו ולבחון אותו כמו אקספונט. יש לי זמן לזה, כי עכשיו הוא אינסופי. ממה אני פחדן? שדוב יאכל אותי? כן, אבל ממה בדיוק? שיכאב לי או שאמות? אני בוחן את הפחד שלי. אם אמות, אז כבר יהיה לי אין אכפת. אני לא רוצה למות עכשיו? מעולם לא חשבתי על זה, זה לא מה שאני פחדן ממנו, לא אכפת לי. לא שהייתי רוצה למות, אבל אף פעם לא חשבתי מתי עדיף לעשות את זה. השאלה הזו לא רלוונטית. אז אני פחדן מכאב? כל הפחד שלי מתמצה בזה שיכאב לי? לא, זה לא כך. אז מה הסיבה?

שמעתי נביחה. לא, לא בדיוק נביחה, זה משהו בין נביחה ויללה וגנחה. זו לא כלב, אבל גם דובים לא משמיעים כזה צלילים כנראה. אני עדיין פחדן, כל צליל כזה גורם לי להתכווץ, אבל עכשיו זה לא רק פחד, זה פחד וכעס יחד. או-או-או, אני שומע אותו ממש קרוב, אבל כבר לא איכפת לי ממנו. אני נרדם, מרפה את הסכין מהיד.