עיר ביפקה
תרגום AIהכפר ביפקה הוא הנקודה הצפונית ביותר ביפן, ואולי בעולם, שבה מגדלים אורז. באנגלית כותבים Bifuka, אבל היפנים מבטאים בדיוק ביפקה. יש כאן מסילת רכבת שאחרי הבנייה מעולם לא שימשה ליעודה. קודם היא החלידה מטל וגשמים, ועכשיו הפכו אותה לאטרקציה. כל מי שרוצה, תמורת 500 ין יכול לנסוע על המסילת הזאת בדרזינה. מעניין שחוץ מ-500 ין צריך להיות בעל רישיון נהיגה. הכפר ביפקה עצמו מזכיר את South Park עם הרחוב האחד שלו, השוטר האחד, הבר והחנות.
הפתעה היה שבדיוק כאן מצאתי WiFi חינמי. הרבה תיירים שמשתמשים באינטרנט בנסיעות, זוכרים את עצמם לפחות פעם אחת מסתובבים ברחובות העיר עם יד מתוחה למעלה, אוחזת בטלפון, בחיפוש אחר WiFi. על כזה כמוני הסתכלה עובדת המסעדה בעיניים בולטות. הסתובבתי, קמתי על האופניים, אוחז בכידון ביד אחת ובטלפון הסלולרי ביד השנייה, כמו מפקד על סוס ששולח את הלגיון שלו למתקפה. עצרתי לידה, הנדהמת. — אינטרנט. — אה-אה-אה, אינטרנט. — היא חייכה. — אוקיי, אוקיי. היא הצביעה על בית קטן לידו, ליד שם תפסתי אינטרנט. היו כבר חמש בערב. הוא היה נקודה נוספת על המפה שאליה שאפתי בתקווה להגיע לחמימות ולנוחות של מלון או הוסטל. עכשיו כשהבנתי שגם הלילה הרביעי הזה אני אישן באוהל, החלטתי פשוט לשבת ולכתוב בבלוג. אחרי שעה הטבחית ניגשה אליי והתעניינה. — אוקיי? — אוקיי. היא הוציאה טלפון וכתבה ב-Google Translator "איפה אתה ישן?". — עדיין בשום מקום. היא שוב לקחה את הטלפון והפעם פתחה Google Maps. מצאנו איתה אונסן וקמפינג ליד ביפקה.
אונסן זה מקום מעולה להכרויות. במיוחד אם אתה בולט מכולם בחתך העיניים ובאורך האף. — Where are you from? — פנה אליי אדם מבוגר בקול גבוה. — אמ... נולדתי וגדלתי ברוסיה, ועכשיו אני גר בישראל. — אה, ישראל, הייתי שם לפני שנה. — הוא אומר בחיוך, אבל מסתכל לאיזשהו כיוון אחר. — כן? כתייר? איפה בדיוק היית? — לא, הזמינו אותי לתכנן שם כמה וילות פרטיות, אני אדריכל. בגיל 60+ הוא נוסע עשרה ימים לבד על אופנוע ביפן, שיתפנו רשמים על הוקיידו, ונאלצתי לעזוב אותו כי ישבתי באמבט החם כבר הרבה זמן, והייתי צריך ללכת לקר, ואז לסאונה. אגב, עכשיו יש לי מגבת לאונסן תמורת 100 ין, גדלים לאט לאט. בסאונה שאלו אותי את אותה השאלה. הפעם זה היה בחור מוואקאנאי, שעובד כמנהל מכירות בחברה שמייבאת סרטנים. — מאיפה אתם מייבאים סרטנים? מחולמסק? — לא, בעיקר מקורסקוב. — ומה אתה עושה כאן בביפקה? — אה, באתי לעבודה... — ואתה ישן באוהל? למה לא במלון? — במלון לא כל כך נוח. כאן קניתי לחם, גבינה ונקניקיות והכנתי על המדורה משהו כמו פיצה, זה מגניב, ובנוסף אני רוצה לחסוך כסף. נשאר לי בזיכרון הסיפור שלו על איך הוא נסע כתייר לירושלים. — הייתי שם בחג המולד. שם, בעיר העתיקה, איזשהם אנשים הטעינו על הגב שלהם צלב. — המנהל צוחק בקול מחזיק יד על הפה, זוכר את התמונה הבלתי רגילה המצחיקה עבורו. — הם הטעינו על הגב שלהם צלב עץ ענק ונשאו אותו ברחוב. כשראה את חיוך הנימוס שלי, הוא הבהיר: — אני בודהיסט, קשה לי להבין את זה.
באותו זמן נכנס לסאונה האדריכל, אמר שהוא צריך ללכת ונפרד, איחל לי נסיעה נעימה. מרשים הפשטות הזו והתשומת לב לאדם. אני מתכוון שאדריכל ישראלי ברמה בינלאומית (לא יודע איך זה עם רוסי) הולך לישון וקם עם המחשבה שהוא אדריכל מגניב ובשירותים מוריד מים לא בלי צער, מתרפה על היצירות שלו. לא יודע אם הוא היה רוחץ במרחץ תמורת חמישה דולר ונוסע לבד לטייל על אופנוע.
