-41.2°C, בורשט, פירושקי

ובבוקר שוב היה גשם. עד עכשיו השהות שלי ביפן דומה לאונסן. יום אחד אני מתמוגג מזיעה בגלל החום, ביום אחר אני נרטב בגשם.

מהכסף נשארו 1200 ין. אי אפשר להחליף דולרים בכפר, והבנק המקומי יורק את הכרטיס שלי החוצה ומסביר את הסיבה ביפנית. בסופרמרקט נאלצתי לשלם אלף, כי הקופה שלהם גם לא מקבלת את הכרטיס שלי. יש סיכוי שהוא התבטל מגנטית, במקרה הזה יש לי 200 ין וקצת אוכל ליומיים. לא הרבה. ועוד הגשם המטריד הזה, כמו תמיד לא בזמן.

יצאתי מביפקה רק בעשר, החלטתי בכל מחיר להגיע לאסאהיקאווה. צריך לעבור 120 קילומטר בכביש יער דרך הרים. הכביש יכול להפוך לשגרה כמו עבודה. במקום חדש אתה מסתכל על הכול במבט רעב. בא איזה עובד ומתחיל לספר מה ואיך: הזונה הזו, הטיפש הזה, עם זה תתיידד, עם זה לא. אתה מסתכל עליו, מנהן כביכול, אבל בפנים חושב: לעזאזל איתו, אני אתחבר עם כולם ואצור דעה משלי. עובד שבוע-שבועיים, וכל עוד הכול חדש לך, אתה לא שם לב לפרטים הקטנים. אבל הנה עובר חודש, אתה מתאקלם ופעם ראשונה מתעצבן שמישהו לא סגר אחריו דלת, אחר מקרקע באצבעות ומביא איתו לארוחת צהריים איזה קציצות מסריחות. קודם היה לך אכפת, הסתכלת על דברים גלובלית, אבל עכשיו הדלת הלא סגורה תופסת את כל המחשבות.

אני דוחף את האופניים במעלה הגבעה בכביש יער, דבורה התדבקה אליי. לא זוכר שהיא התדבקה אליי קודם. אולי כן, אבל אז הסתכלתי על היער והקשבתי לציפורים. עכשיו היא מזמזמת ומסתובבת סביבי. מתקרבת לפנים ומזמזמת ישר באוזן. מנפנף ביד, אבל היא אפילו לא חושבת לעוף, רק זזה חמישה סנטימטרים הצידה, עפה מסביב ליד וחזרה לעיניים. אני מכה עוד פעם ועוד פעם, אבל היא לא חושבת לעוף, נוחתת לי על הקודקוד. אני רוצה שהיא תתפוצץ, תמות מיתה מייסרת. אבל במקום זה אני מרפה את היד מההגה ומכה לעצמי בקודקוד, ההגה מתפתל והוא נופל לי לרגליים. זהו, אני אהרוג אותה. הדבורה, כאילו הרגישה את כל הקריטיות של המצב, עפה. מרים את האופניים, והנה היא שוב. אני מקלל אותה, מדבר איתה. כך זה נמשך בערך חצי שעה. הנקודה בעימות הזה הייתה מכה נעימה - שלחתי את הדבורה ליציעים, כשפעלתי עם המשאבה כמו עם מחבט בייסבול. מחוז מושירי, ליד אגם שומארינאי, התפרסם בכך שכאן נרשמה הטמפרטורה הנמוכה ביותר ביפן -41.2 מעלות צלזיוס. לכבוד הטמפרטורה הנמוכה כל כך הקימו כאן אנדרטאות עם המספרים -41.2. עוד המחוז הזה מתהלל באבק מיוחד שנוצץ בשמש, כאן מגדלים חיטה ומייצרים נודלס סובה, אבל בשבילם לא בנו פארק, כמו שעשו לכבוד -41.1 מעלות צלזיוס. הפארק ממוקם באמצע היער. בו נמצא מד חום אלקטרוני גדול שמראה את הטמפרטורה הנוכחית. הפארק ריק, וציפורים שרות.

נכנסתי לבקתת המידע לתיירים. מאחורי הזכוכית בקבלה ישנה אישה שהורידה את ראשה על החזה. הייתי צריך שירותים ואם אפשר שקע חשמל, לא רציתי להפריע לה. השקע נמצא, ופתחתי בשירותים מרכז טעינה לכל הגאדג'טים שלי, גם התגלחתי שם וכבסתי בגדים. אחרי שעה, כשכל הטיפולים הסתיימו, יצאתי מהשירותים, האישה כבר התעוררה. התחלנו לדבר. — לאסאהיקאווה היום? נו, בהצלחה לך. — בשעון כבר היו ארבע אחר הצהריים. — זה רחוק? נאריקו, עם התכונה האופיינית ליפנים לתת תשובות מדויקות, התחילה לבדוק את המרחק בגוגל מפות. — 94 קילומטר.

באמצע אוגוסט מתחיל להתחשך כבר בשבע, להגיע לאסאהיקאווה אכן קשה, חוץ מזה אף אחד לא מחכה לי שם, להסתדר דרך CS עדיין לא הצליח. נאריקו פרשה לפניי מפה של המחוז והצביעה על אגם שומארינאי. זה מאגר מלאכותי 30 קילומטר מהפארק, שם יש קמפינג. כל כך אהבתי את הרעיון של קמפינג על האגם, שלגמרי שכחתי שיש לי רק 200 ין. — אני לא יכול להישאר שם, אני צריך להחליף כסף. — הסברתי לה את כל המתמטיקה הלא מסובכת. — אולי את תחליפי לי? נאריקו צחקה — במושירי אין מה לעשות עם דולרים. המצב מסובך. אפשר לקנות לחם ולנסות להגיע לאסאהיקאווה 94 קילומטר, בשביל זה צריך לצאת עכשיו, אבל היה לי כל כך טוב וחם בכורסה הרכה, לא מיהרתי.

— יש לך בלוג ברוסית? — כן, נולדתי ברוסיה בסחלין. נאריקו צחקה מהפתעה ובהצמדת הסנטר לחזה הסתכלה עליי. — בסחלין? — גל חדש של התלהבות כסה אותה. אחר כך היא חשבה והושיטה יד אליי, פלטה ברוסית: — פירושקי, בורשט, קאשה. עכשיו אני צחקתי מהפתעה. — מאיפה את יודעת? — לא יודעת, זוכרת מאיפשהו. אחר כך היא סיפרה שבהוקאידו הרבה זקנים יפנים יודעים רוסית די טוב, כי לפני מלחמת העולם השנייה גרו בסחלין. נאריקו זכרה עוד כמה מילים, כולל, כמובן, מטרושקה ובללייקה. — החמות שלי מדברת רוסית טוב.

דיברנו עוד 20 דקות, אחר כך נסעתי, פשוט על מזל: אולי לאגם, ואולי אגיע עוד יותר רחוק. אחרי חצי שעה הכביש התחיל לרדת מההר — הפרס שאני נהנה ממנו אחרי עליה ארוכה. בנגן מנגן The Offspring, אני מגיע למהירות של 30 קמ"ש, 35.. משאית קטנה התחילה לעקוף אותי. מאחורי ההגה ישבה נאריקו. כשהבחינה בפניי, היא התחילה לעצור...