בפרפריה

הדרך נכנסה ליער, והנופים הימיים הוחלפו בשדות, פרות רועות וטרקטורים. אני צריך לקנות אוכל, הסתכלתי במפה — העיר הבאה Hamatonbetsu, לא רחוק מכאן.

מבחוץ חנות רגילה, אותם מכונות אוטומטיות עם קוקה-קולה וקפה קר. הרבה סוגים של קפה קר, בערך שמונה — ביפן זה מוצר מאוד פופולרי. מוכרים אותו במכונות אוטומטיות בסופרמרקטים (באריזת קרטון גדולה, כמו של חלב). נכנס פנימה — רצפת עץ, בחנות האור עמום, על הכיריים עומד קומקום מתכת ואין אף אחד. — קוֹנִיצִ'יוָה. שומע צעדים בחדר קטן מאחורי הקופה. יוצאת סבתא בגובה מטר ארבעים במכנסי טרנינג.

מדברת יפנית, וככה היא עמדה ליד הקומקום הזה, שנוצרה קומפוזיציה מעולה לתמונה. מראה באצבע על המצלמה, אחר כך עליה. — פוטו, פוטו (סליחה, אפשר שאצלם אותך לבלוג?). הסבתא ממשיכה לדבר יפנית: — וַקָרִימַסֶן (לא מבינה). הסתכלה עליי בשתיקה. לקחה דף נייר, עיפרון וציירה הירוגליפים על הדף מלמעלה למטה. — לא, לא.. — אמריקאי? — לא, ישראל. — אֹה... ישראל. — צמדה את שני האגרופים לפה, כמו ילד, וצוחקת. ניגשה לטלפון, לקחה את השפופרת ביד ובהצביעה לי על בית בן קומתיים מעבר לדרך, התחילה לחייג מספר.

לא יכול להביא כאן את הדיאלוג של השיחה הזאת, כי היא הייתה ביפנית, אבל אני חושב שהיה לו התוכן הבא: — תשמע, כאן הגיע גאיג'ין על אופניים, בוא תסתכל עליו. — אה, מה הוא רוצה? — לא יודעת, ממלמל משהו לא מובן. מהבית מעבר לדרך יצאה סבתא במעיל גשם אדום עם קפוצ'ון על הראש, ירדה במדרגות, עלתה על אופניים, וחצתה איתם את הדרך, ניגשה אלינו. מסתכלת עליי, מחייכת, מראה על האף שלי וצוחקת. אני כל הזמן מנסה לעשות תמונה טובה, אומר להן: — פוטו, פוטו. הסבתא במכנסי הטרנינג מניפה את כף היד מצד לצד וקומצת את העיניים, כאילו לא צריך. אחר כך נכנסה לחנות והוציאה לי פחית מיץ ענבים, ובעצמה ישבה על כורכורים ובוחנת את האופניים, נוגעת באצבע המורה בפנס, בתיקים ואומרת משהו. מצביעה על הדרך ושוב משהו ביפנית. מבין שהיא שואלת לאן אני נוסע. — וַקַנַי, הוֹקַיְדוֹ, הַנְסִ'יו, סִיקוֹקוּ, קִיוְסִ'יו, קַגוֹסִימַה. (יצאתי מוַקַנַי ומתכוון דרך כל האיים המרכזיים להגיע לקַגוֹסִימַה, אולי יותר רחוק). — אוֹאוֹאוֹ!! קַגוֹסִימַה! — צוחקת, מצמידה שני אגרופים ללחיים. רוצה לצלם אותה עוד פעם, אבל הסבתא שוב מתחמקת, הוציאה לי שתי פחיות מיץ ענבים. בסדר, חושב, הגיע הזמן לנסוע, תוחב את המצלמה לתיק. נפרד, מנופף ביד. הסבתא נכנסת לחנות ומוציאה אריזת פלסטיק עם שלושה סושי גדולים.

הלאה נגמרו היישובים, והתחיל יער, אטום משני הצדדים. בכניסה אליו, חיכתה לי שלט עם דמות של דוב איום. אמש בערב, באונסן דיברתי עם בייקר. — בהוֹקַיְדוֹ יש דובים? — ידעתי שיש דובים, אבל שאלתי בחשבון על תמיכה. משהו כמו "כן, יש דובים, אבל הם לא אגרסיביים, אין לך ממה לפחד", אבל שמעתי בתשובה משהו לגמרי אחר. — כן, בהוֹקַיְדוֹ יש הרבה דובים. תיזהר. בשנה שעברה דוב נכנס לבית ואכל אדם. אופס...

אני נוסע ביער על הדרך, מדמיין איך מהשיחים יוצא דוב, השיער שלו זקוף. הוא בלי הפסקה, אפילו בלי להריח, מכה אותי בכף היד בפנים. כשמסובב פדלים, לא כל כך מפחיד, אבל לעתים קרובות הדרך עולה בעלייה, צריך ללכת ברגל, דוחף את האופניים ליד עצמי, ברגעים האלה מרגיש לא מוגן. הגעתי לעיירה חדשה. כאלה ראיתי קודם בסרטים אמריקניים. רחוב אחד, וילות בנות שתי קומות. בחנות המכולת אין אף אחד, אבל בקיר הנגדי לכניסה דלת הזזה, שליד עומד נעליים. מאחוריה שומע קולות. — קוֹנִיצִ'יוָה. — כרגיל מכריז על נוכחותי. הדלת נפתחת, שם יושבת משפחה — זה כניסה לסלון של דירה. פעם נוסעים ביקשו לינה ומים, עכשיו Wi-Fi ושקע. רציתי לפרסם רשומה, ולא היה אינטרנט כבר יום שלישי.