איחור לטיסה וכישלונות נוספים

— אנחנו לא יכולים להעלות אותך לטיסה, היית צריך להגיע לפני 20 דקות. — אבל הרכבת הגיעה רק עכשיו, רצתי לכאן. — תביא אישור מ-JR (רכבת יפן) שהיא איחרה, ואנחנו נחזיר לך את מלוא הסכום. — אבל אני חייב להספיק לטיסה הזאת. — זה בלתי אפשרי.

הבחורה מ-SkyMark מציעה לי אפשרויות שונות, אבל עדיין קשה לי לחשוב, אני במצב של שוק מוחלט. התוכנית קורסת, ההתארחות ב-CouchSurfing בווקאנאי מתבטלת, העניין מבטיח אבדן של יום שלם, הוצאות חדשות, ישיבה בשדה התעופה ונדידה ברציפי רכבת לא מותאמים עם שתי תיקים וקופסת קרטון עם אופניים, שהתבלתה למדי בטיסות. מציעים לי טיסה לסאפורו ב-20:15, אין דבר קרוב יותר, השעה 7:35 בבוקר. — אנחנו נזמין לך טיסה ל-20:15, אתה צריך להביא אישור מ-JR, אז נחזיר לך את כל הסכום ונזקוף אותו כתשלום עבור הטיסה לסאפורו. אני יורד למשרד, בשביל האישור. הכל ברור, הבוקר אני וריצ'רד קנינו כרטיס ל-6:05 בבוקר, אקספרס משינאגאווה לנאריטה טרמינל 2. הוא היה אמור להגיע ב-7:15, אבל הגיע ב-7:30, צריך פשוט לקחת אישור. במשרד אני מסביר את המצב, הבחורה רושמת כל מה שאני אומר, מסמנת את הזמנים 6:05 7:15 7:30, ואז נעלמת לחדר אחר. אחרי 5 דקות היא חוזרת. — בדקנו במצלמות, הרכבת הגיעה בדיוק ב-7:15. — לא, היא הגיעה מאוחר יותר, והרבה. העמיתה שלה ליד השולחן הסמוך מתערבת. — בדקנו, היא הגיעה בזמן. אני מבקש ממנה לבדוק שוב. הבחורה מהנהנת וונעלמת. לא יכול להיות אחרת. אני זוכר איך הסתכלתי על השעון כשהיה 7:05, אחר כך ב-7:15, איך התפתלתי על המושב ברכבת, שאלתי עשר פעמים את הזמן ואת התחנה. איך השעון כבר הראה 7:26, איך הראיתי את הכרטיס ליפני שנסע איתי. איך יחד איתו ב-7:30 רצנו מהרכבת, הוא הכוון אותי. רצתי כמו נינג'ה, כמו סוכן FBI בסרטים, מתמרן בין אנשים איטיים. זוכר איך רצתי עם היפני לדלפק נציגי שדה התעופה, איך הם הסבירו לאן לעלות.

גבר עם כובע קרא לי והזמין אותי ללכת איתו. הוא מדבר בטון ידידותי, מחייך. אנחנו ניגשים לאותו דלפק נציגי שדה התעופה. הכובע אומר להם משהו ביפנית. אני מכיר את הבחורה שאליה ניגשתי בבוקר. — שלום! את זוכרת אותי, לפני חצי שעה רצתי אלייך, מיהרתי לטיסה. פה עמדתי אני, וכאן (אני מראה קצת שמאלה ממני) היה בחור בחולצה כתומה. היא מתעוררת לחיים, מהנהנת בראש. — כן, כן זוכרת. — רצתי אלייך ב-7:32, ואת הסברת לי לאן ללכת. היא הסתכלה עליי מהנהנת, אחר כך על הכובע. — כן, כן, אבל הרכבת הגיעה בזמן, ב-7:15. הורדתי את העיניים. לא יכול להיות שטעיתי כל כך. או שכן. אני כבר לא מבין כלום. — אוקיי, תודה. הם מחייכים, מאחלים לי נסיעה נעימה.

יפנים מתנהגים באופן מעניין במצבים שבהם לצדדים יש דעות או כוונות לא תואמות. נדיר שהייתי שומע "לא" גלוי. במקום זה הם יקשיבו לך עד הסוף וינהנו בראש בחיוניות. אחר כך יגידו "כן", ואחריו יבוא משהו הפוך עם הבעת חרטה על הפנים. זה נובע מהרצון לשמור על הרמוניה בשיחה.

בדלפק ההרשמה של SkyMark כבר בחורה אחרת. אני מסביר לה מחדש את המצב. היא מבקשת שאחזור ב-18:00, כדי לקנות כרטיס. אם יהיה החזר או לא, אני עדיין לא יודע. מדובר ב-14800 ין — זה התקציב שלי בערך לשבוע נסיעה. עכשיו אני צריך לחכות בערך תשע שעות ולהמציא מה לאכול. למזלי, יש בשדה התעופה WiFi חינמי ושקע. אני יושב ומרכיב רשימת עניינים שבהם אעסוק בתשע השעות הללו, רק ככה מצליח לאסוף את המחשבות. חדשות רעות: אם אגיע לסאפורו ב-22:15, אצטרך לשבת שם עד שמונה בבוקר, כדי לעלות על הרכבת לווקאנאי. חדשות טובות: האדם מווקאנאי מחכה לי מחר בכל שעה שהיא. חדשות רעות: אצטרך לגדל יד שלישית כדי לסחוב תיקים וקופסה בין רציפי הרכבות. חדשות טובות: מתברר שיש בשדה התעופה אטריות יפניות זולות וטעימות, הדושיראק לא עומד לידן. חדשות רעות: אחרי חמש שש שעות בשדה התעופה רוצה להיעלם איפשהו, לקטפל, להתמוסס. חדשות טובות: מחזירים לי סכום חלקי, משאירים לעצמם 500 ין קנס. חדשות רעות: בבדיקה לטיסה נופל לי המצלמה ונשברת. העדשה לא זזזה. אין לי במה לצלם ולקחת תמונות לבלוג ול"גשם"... מבוי סתום.