עלייה לילית על פוג'י 🗻

התעוררתי באוטובוס לכוון קוואגוצ'יקו, בחוץ יורד גשם חזק. כשיצאתי לדרך, השמים היו בהירים, והעלייה לפוג'י הבטיחה להיות נעימה וחמה, ועכשיו יורד גשם. מזג האוויר ביפן בלתי צפוי, שלושה ימים הספיקו לי כדי להבין את זה. באוטובוס כולם דנים בחיות איך הם יטפסו. איתי יש מהבגדים: שתי חולצות טי, חולצת טרמו אחת ושק שינה. על גשם לא חשבתי.

הרוח ירדה קצת. אני נוסע ומסתכל על הנוף מהחלון. שם גבעות מכוסות שיחים ועצים מתחלפות זו עם זו, לפעמים העצים מפסיקים לבהב וצץ איזה בית קטן או גשר, שמתאים לחלוטין לנוף הזה באופן הגיוני, מבלי להפר אותו. הטבע דומה במשהו לזה של סחלין, אבל הכל נראה יותר מסודר. יש רושם כאילו לכל עץ פה יש מספר משלו וסטייליסט, כל כך הם מסודרים ויפים.

הנה עוד גבעה נשארה מאחור, שורת העצים ליד הדרך הסתיימה, וראיתי את פוג'י... ההר רחוק, בערך עשרה קילומטר ממני, אבל כוחו, העוצמה הרועמת שלו כה גדולה, שאני מרגיש עכשיו את נוכחותו בכל מקום. כל הספקות נעלמו, בראש היה רק הרצון לעלות לשם.

כעבור שעה האוטובוס הגיע לקוואגוצ'יקו, שם נמצאת התחנה החמישית שממנה מתחיל הטיפוס. כבר היה חשוך וקריר, אבל הגשם חלף. התחנה היא כיכר קטנה מוקפת חנויות. כאן שורר בלגן. קבוצות אנשים עם תיקים, מקלות טיולים ובגדי טיולים חמים. הם יושבים על המדרגות ליד החנויות, קונים מזכרות, מתלבשים, אורזים דברים ואוכלים. מדי פעם איזו קבוצה יוצאת מהמקום המואר באורות החנויות אל החושך.

נכנסתי לשירותים ולבשתי את חולצת הטרמו, ומעליה את אחת מחולצות הטי. את השנייה קשרתי סביב הצוואר במקום צעיף. פנס גם אין איתי, אני מקווה שאתרגל לחושך ובאור הירח אצליח לראות את הדרך. יצאתי מהשירותים והלכתי לכיוון החושך. האוויר קר ונושבת רוח קלה, חודרת לחום שאספתי סביבי. אני מנסה להניע יותר את הידיים בהליכה, כדי להתחמם. העיניים התרגלו לחושך, אבל לפעמים חוזרות קבוצות עם פנסי ראש ומסנוורות אותי. כשעוברים כולם אומרים "קונבאנווה", שמשמעו "ערב טוב". בפעם הראשונה עניתי "היי", אבל אחר כך התחלתי בעצמי לומר "קונבאנווא" והם עונים לי במקהלה. בקבוצות גדולות זה יוצא אמנותי במיוחד.

יש הרבה סיבות לעלות על פוג'י דווקא בלילה, מצאתי את שלי. בחושך אין צבעים מיותרים, רק קו מתאר. קו מתאר של ההר, צלליות של אנשים לפניך וקנבס של שמיים חשוכים עם נקודות כוכבים. מעליו עפים מטוסים, אתה רואה אותם הרבה, מכל הכיוונים. אתה שומע אנשים סביבך, אבל לא תמיד רואה אותם. לא צריך לדעת איזה צבע ומותג הבגדים שלהם, רק הצללית. לפעמים צללית כזו מגיחה מהחושך ואפשר להבחין בה. כך הגיחה צללית של איש במראה אירופי ודיבר איתי. קוראים לו פטריק והוא שוודי. מכאן אנחנו עולים יחד, עוצרים כדי לצלם את העיר מתחתינו.

מדי פעם בעלייה יש תחנות שבהן אפשר לשבת ולנוח, לאכול משהו או להישאר בחום עד הבוקר. באחת התחנות אפשר תמורת 200 ין לשרוף על גוש עץ סמל עם הכיתוב "זריחה על פוג'י". אנחנו מתיישבים בכל תחנה, משוחחים עם אנשים חדשים. אבל ככל שמתקרבים לפסגה, כך יותר קר לשבת. חוץ מזה כשאתה הולך כמה שעות ברצף, ואז פוגש שלט שכתוב עליו שנשארו שני קילומטר ושלוש שעות לפסגה, רוצה קצת לקצר את הזמן הזה.

אנחנו הולכים עם הפסקות, בצעדים מונוטוניים קצרים, כל אור למעלה נראה כמו הפסגה, אבל הנה אנחנו מגיעים אליו ורואים עוד אור יותר למעלה. — נראה שזה הסוף, — אני אומר לפטריק, מצביע על האור הבא 200 מטר למעלה. — לא הייתי רוצה, — הוא עונה. אני מסכים. באמת, העלייה הזו — יותר מסתם עלייה על הר. עם כל רובד חדש פנים חדשות, נופים חדשים. אי אפשר לתאר אותה במילה או בפעולה אחת. אנחנו כבר עולים 5 שעות, וההרפתקה הזו מורכבת מהמון רגעים. בפני עצמה כמו חיים נפרדים. נתקלנו בתור לפנינו. נראה כמו פקק תנועה. יפנית, בת 20 בערך לפנינו הסתובבה ושאלה מאיפה אנחנו. — אנחנו משוודיה, — ענה פטריק. שתקתי, שהפעם אני אהיה משוודיה. — אוווו!! שוודיה! איך קוראים לכם? — אני — איליה, זה — פטריק, ואת? — יו. הבחורה שתקה קצת, ואז פנתה אליי. — ובן כמה אתה? — 25, הגיל הזה מתאים לך? נשמע צחוק מהחושך מלמעלה ומלמטה. — בסדר, אתה איליה, משוודיה ובן 25. — כן, הכל נכון.

כעבור כמעט שבע שעות עלייה, ראינו שלט 900 מטר לפסגה. באוויר בגובה כזה לא מספיק אוויר, הרבה יפנים, צעירים ומבוגרים, משתמשים בבלוני חמצן. קר לי, והרגליים נרטבו. החלטתי לא לעצור יותר, והורדתי את הראש, בצעדים קצרים אחד אחרי השני התחלתי לעלות מעלה. נדמה לי שטיפסתי גבוה מכולם, אין יותר לא צלליות ולא שיחות. לידי צועד באותה מונוטוניות גם איזה בחור. אנחנו עוצרים יחד למנוחה של חמש עשרה שניות וגם יחד ממשיכים להתקדם, מעודדים זה את זה. עכשיו אני רואה עוד צללית, הפעם צללית של שער ושני אריות בצדדים. נראה שזו הפסגה. התיישבתי, למרות הקור. נשארו לי עוד כמה צעדים כדי להיות שם, למקום שאליו עליתי שמונה שעות. עכשיו החלטתי לנוח ולהתפעל מהשער והאריות האלה.

בפסגה נושבת רוח, וכמעט אין אף אחד. שם יש איזה בתים קטנים, אבל הם נעולים ולא דולק אור כמו בתחנות התחתונות. שני-שלושה אנשים מתכוננים, מחפשים מקום מתאים. הולכות לי האוזניים והאצבעות קהו. יש פה מרפסת תצפית עם ספסלים. אני הולך לזה שנמצא הכי קרוב לקצה וכבר כמעט מתמוטט, מוציא את שק השינה, נכנס לשם לגמרי, עם הנעליים ומסגור את עצמי, רועד מקור. הרוח, נראה, חודרת דרך התפר של השק. כנראה מהצד נראיתי כמו שק תפוחי אדמה. התכווצתי ורעדתי, הרגשתי חסר ישע לחלוטין. בקושי הצלחתי להתחמם ולישון.

התעוררתי משיחות סביבי, הצצתי מהשק, במרפסת התצפית התאספו הרבה אנשים, והאופק היה מואר בקושי. התחילה השחרה על פוג'י.

מנסים להבין למה ה-SPOT שעובד לא מוצג על המפה. בינתיים יש השערה אחת: בשרשרת "סמארטפון - מוח - SPOT" נשמט החוליה האמצעית. בודקים את המדריך.