מוסקבה → טוקיו, היום הראשון בטוקיו

לפני הנסיעה פחדתי שתהיה לי בעיה למצוא נושא לפוסט בכל יום. לא חשבתי שתהיה בעיה אחרת — יש כל כך הרבה רשמים שאני לא יודע מאיפה להתחיל.

זו היתה אמורה להיות טיסה רגילה, שום דבר מיוחד: המראה, עשר שעות באוויר, ואז נחיתה. אבל הנה הדיילת הוציאה כרטיסי הגירה, הוצאתי עט, דרכון והתחלתי למלא. היפני משמאלי ביקש עט, והכל היה רגיל שוב, אבל הוא דיבר איתי בעברית. כשראה את השאלה על הפנים שלי, הוא הצביע על החזה שלו ואמר:

— אני למדתי חודשיים בישראל, באוניברסיטת חיפה, בתוכנית חילופי סטודנטים. — איך אתה יודע שאני מישראל? הוא הצביע על הדרכון שלי. לא יודע למה, אבל פינות הפה שלי נמתחו, כל אחת לאוזן שלה וכל השיחה הנוספת החיוך הרחב לא זז מהפנים. הבחור קוראים לו סיירה, אבא — יפני, אמא — מצפון קוריאה. — מה המשמעות של השם שלך? — רשת של שלום. — ואז חייך. — אינטרנט בקיצור.

הוא טס משוויץ לבקר את ההורים, ותוך שבועיים התכוון ללכת לצפון קוריאה לקרובים של האמא. בשוויץ הוא לומד משפטים. יודע שבע שפות: יפנית, קוריאנית, עברית, ערבית, גרמנית, צרפתית וספרדית.

דיברנו עד לביקורת הדרכונים. חבל, לא הצלחתי לעשות תמונה נורמלית.

טוקיו קיבלה אותי בקיר של גשם. לא היה כשיצאתי מבניין שדה התעופה בפעם הראשונה. הייתי צריך להגיע מטרמינל ראשון לשני, כדי לשים במחסן האחסון אופניים ותיק. בין הטרמינלים יש אוטובוס חינם. השארתי את הדברים. הבחורה בקבלת פנים הסבירה לי איך הכי טוב להגיע לאזור שינגאווה. אחר כך היא הביטה בי במבט דואג ואמרה: — כדאי לך לקנות קודם מטריה, בחוץ יש גשם חזק.

ואכן, כשיצאתי, ירד גשם חזק. מיד חשבתי על פוג'י, כי מחר אני רוצה לעלות עליה.

לא מצאתי מקום דרך CouchSurfing. אולי בגלל שה-6 זה יום חופש. אבל באתר לרוכבי אופניים נודדים WarmShowers.org התשובה הגיעה תוך שעה.

ריצ'רד פגש אותי ליד Shinagawa Prince Hotel והוליך אותי לביתו. הוא בן ארבעים בערך. עובד כטייס של מטוס נוסעים בחברה יפנית קטנה. אוהב אופניים ומקבל לעתים קרובות תיירים. הפעם מלבדי, אורח אצלו זוג צרפתי מפריז, אבל הבחורים האלה זה סיפור נפרד. הייתי כל כך עייף שאחרי המקלחת הלכתי לישון. אגב, המקלחת זה גם סיפור נפרד, והשירותים גם... אה-ה-ה!! פה הכל שונה!!! איך לספר על הכל?

כמו שכבר אמרתי, בחמש נשכבתי "לשעה" וישנתי עד שמונה. עכשיו אנחנו יושבים עם הבחורים מצרפת, ששמותיהם למרבה הצער עדיין לא זכרתי, כי אני עדיין בחלל.

בעוד יומיים הם חוזרים לפריז אחרי מסע של חצי שנה. קודם הם הגיעו באופניים מפריז לסנקט פטרבורג, אחר כך בטרנס-סיבירי עד ולדיווסטוק, משם באופניים לבייקל, אחר כך מונגוליה, סין ומשנחאי במעבורת לאוסקה. ביפן הם כבר חודש. 6 בבוקר. אני מטייל ברובע עם מצלמה. אישה עם כובע, כשעברה, חייכה אלי.

— קוניצ'יווה. — אני כבר מנסה לדבר יפנית. — קוניצ'יווה! Where are you from? — הלאה דיברנו באנגלית. — מישראל. — או, ישראל, ישראל. אתה מטייל או בעסקים? — מטייל, רוצה לנסוע באופניים מוואקנאי לקגושימה. — הושטתי לה כרטיס ביקור, היא קיבלה אותו בשתי ידיים. — או-ו-ו, מוואקנאי לקגושימה! מצפון לדרום! — היא בדקה זמן רב את הכרטיס שלי. הלכנו שלוש מאות מטר, חצינו גשר, שאלתי אותה על דברים שונים, ואז היא החלה להאט. — יש לך טיול בוקר? — כן. — היא הראתה על השעון. — אתה ממהרת? — כן, אני צריכה ללכת.

החלפנו ברכות, חשבתי שהיא תלך באותו כיוון רק יותר מהר, אבל היא הסתובבה וצעדה חזרה דרך הגשר, כנראה לא היה לה נוח לקטוע את השיחה.