בסאפורו

אני לא מצליח להבין איך היפנים מצליחים לשמור על ניקיון כזה בעיר, למרות שברחובות אין אף פח אשפה אחד. אכלתי בדיוק טונה ולא יודע איפה לזרוק את הפחית. הערב הזה הצדיק לחלוטין את שם הבלוג. אני יושב על ספסל, בלילה, ליד בניין תחנת הרכבת בסאפורו. לידי התיקים שלי והאופניים. התחנת עצמה נסגרה באחת עשרה. הגעתי אליה ברכבת האחרונה מנמל התעופה שינאשי. גררתי את הקופסה על הרצפה, מרים אותה בקצה הקרוע, שהתחתית לא תישחק יותר מדי, ואנשים סביבי רצו לרכבות שלהם כדי להספיק הביתה. חשבתי, טוב יהיה לשים מצלמה על חצובה, כי התחנה נסגרת בלילה, זאת אומרת שבעוד חמש דקות כל ההמון הזה יתפזר, ברצת מהירה זה יצא יפה. וכך קרה, גררתי את הקופסה עד ליציאה, הסתכלתי לאחור, התחנה הייתה ריקה.

עכשיו אני יושב בחוץ, ליוויתי הביתה את הנהגים האחרונים, ובעצמי מסדר את התיקים, זורק מיותר. בחיפוש אחר פח אשפה, גיליתי שאני לא לבד כאן. בכיכר ליד התחנה ישנים על ספסלים ועל הרצפה האבן עוד חמישה אנשים. במבט לא מחוסרי בית, כולם לבושים יפה ועם מזוודות.

השעון כבר מראה שתיים בלילה, עוברים לידי שני פועלים בקסדות ובחגורות בטיחות. אחד מביט בתשומת לב על הקופסה, אחר כך עלי. — זה אופניים? — הוא עושה תנועה בידיים כאילו מסובב פדלים. — כן. — או, גם לי יש אופניים.

לכולם ביפן יש אופניים, זה לא חדש, אבל אני שמח לכל חברה שהיא. מעמיד פנים מופתע. — כן, פעם אחת נסעתי עליהם מוואקנאי לסאפורו, בשני ימים. ליפני יש אנגלית טובה, והנה הפרדוקס. דיברתי כאן עם סטודנטים, סוגים שונים של עובדי משרדים ועובדי נמל תעופה, שבאמת אמורים להכיר אנגלית טוב, אבל לא יכולים לחבר יותר משתי מילים. ופה פועל בקסדה, שוטף חלונות, זה בכלל לא נדרש ממנו. נהייתי סקרן.

— יש לך אנגלית טובה, מאיפה? היפני משך בכתפיים. — לא יודע, פשוט טובה. מאיפה אתה בא? — אני מישראל. — או, ישראל. תודה. זה פשוט מעצבן. לאן שלא תלך! מאיפה?? — כאן בסאפורו יש הרבה ישראלים.

סיפרתי לו, בין רבים אחרים, על המסע שלי ונתתי לו כרטיס ביקור. הוא מסובב אותו בידיים.

— או-או-או 4000 קילומטר! It's crazy! הוא מבקש מחבר שלו ביפנית לצלם אותנו יחד. — אם אתה רוצה, הצטרף כשיהיה לך זמן. — כן, יש לי יום חופש מחרתיים, אני אצטרף אליך. מראה לו את כתובת המייל על הכרטיס, ומבקש שישלח את התמונה. — והנה הבלוג שלי, רק שהוא ברוסית, נולדתי ברוסיא. — או, סבתא שלי הייתה מרוסיא. — יש לך סבתא רוסית? מאיפה? — סחלין. — נולדתי בסחלין. — או-או-או, סחלין? יוז'נו-סחלינסק? — לא, חולמסק. — חולמסק. — הוא חוזר אחרי כאילו מנסה להיזכר. — מאוקה (השם היפני של חולמסק). — או-או-או מאוקה! — הוא אוחז בראשו, אחר כך לוחץ בחוזקה את ידי. — הייתי בסחלין...

וכאן אני מוצא תשובה לשאלתי. הוא החליף לא מקצוע אחד, כמו גיבור של ג'ק לונדון, בין השאר היה ימאי, כנראה האנגלית משם. וכאן אני לומד על עוד עבודה שלו. הוא מוציא מהתיק חולצת טי ומגיש לי. — תודה, יש לי. — כן, אבל אני רוצה להשאיר לך משהו לזכרון. אני פורש את החולצה, עליה כתוב "Beone's challenging for 1/4 project never end." העיקרון של הפרויקט שלעולם לא יגמר, זה איסוף אשפה. אנחנו יושבים, מדברים, החבר שלו הלך, אחר כך חזר, ואנחנו עדיין יושבים. — אתה מעשן? — לא, — אני אומר לו, אחר כך סוקר את התיקים שלי, את הספסל עליו אני יושב, נזכר במצלמה השבורה ובכלל בכל היום הזה. — אבל בוא נעשן.

מאוחר יותר נפרדנו מטארו, ככה קוראים לו. קבענו להישאר בקשר לגבי מחרתיים. הגיע הבוקר, עובד התחנה הזמין אותי בתנועה פנימה, והלכתי לקנות כרטיס לרכבת על פני כל הוקאידו. קראתם קפקא על החוף?

מהטלפון. רכבת מנמל התעופה לסאפורו. אגב, בהוקאידו הבנות יותר יפות מאשר בטוקיו.

כשבדקתי מייל, קיבלתי מכתב כזה מהבחורה מדלפק המידע. Hi, Ilya! nice to meet you today in NEW CHITOSE airport. I'm MAYUKO. do you remember me?:) enjoy your trip and take care.