קיוטו ופארק עם הסוטה
תרגום AIהטייפון לא הגיע לקיוטו. כבר בערב השמים התבהרו והגשם פסק. יצאתי מבית ההארחה עם שני ברזילאים לאכול פיצה, ובבוקר יצאתי לטייל בעיר. אכלתי ארוחת בוקר בשוק העירוני, אספתי מכל דוכן מטעמים שמשכו את עיני. קציצת שרימפס, שישליק דיונון. אחר כך דרך סמטאות, שכונות מגורים ורחובות גדולים עם בוטיקים יצאתי לראות את הביתן הזהוב.
לא יודע אם כתבתי על זה, אבל האופניים מאפשרים בצורה מעולה לחוש את האווירה של העיר. הם מהירים מספיק כדי לעבור את כל העיר, ואיטיים מספיק כדי לא לפספס אף פרט. בחורה בוכה בחצר, ילדים משחקים בכדור, וקבוצת נשים בחליפות עסקיות יספרו על העיר יותר ממקדש נוסף, אבל הביתן היה יפה. ההשתקפות על פני המים של הקירות העץ הצבועים בצבע זהב נראית באמת אפקטיבית.
יצאתי מקיוטו מאוחר, בערך בשלש. במזג אוויר מעונן החשיך מהר. נאלצתי לחפש לינה באחד הפארקים. אף פעם לפני זה לא לנתי בפארק. אבל זה בטח אותו דבר כמו ללון ליד מקדש או בשדה. נכנסתי לפארק וישבתי על ספסל עם ספר, מחכה לרדת החשכה הגמורה כדי לא למשוך תשומת לב עם האוהל. בצד השני הייתה רמה עם ביתן - מקום מושלם.
החשיך. ניגשתי לצד השני ועליתי לביתן. אז ראיתי איך למטה מישהו בחולצה בז׳ ומשקפיים השאיר אופניים והתחיל לעלות לכיווני. כשהבחין בי, הבחור עצר. הוא נראה הגון, היה לבוש יפה. הוצאתי את הטלפון כדי לקצר את ההמתנה עד שילך. הבחור הגיע לביתן, אז ירד למטה, עמד מתחת לעץ פונה אליי והתחיל להוציא את החולצה מהמכנסיים. הורדתי את הראש לטלפון, ממשיך לצפות במתרחש בעיניי. אחרי שהוציא את החולצה, הוא התחיל בתנועות מעגליות של הידיים לליטף את הפטמות.
צריך לומר שאני מתייחס בשקט לכל מיני ביטויים של סטיות אנושיות, ומה שצפיתי בו עכשיו עורר בי חיוך. הסתכלתי לטלפון, ממשיך מפעם לפעם להציץ מה קורה במרחק שלושה מטר ממני. הבחור החזיר את החולצה למכנסיים והתקרב אליי. הוא נכנס מאחורי אבן, כך שהפסקתי לראות אותו. בינתיים, בדקתי מייל, הגיעה תשובה חיובית מאוסקה: ב-3 צריך להגיע לבר כדי להתחיל לעבוד. למי שלא רשום לעדכוני הבלוג באחד מהרשתות החברתיות - המארח ב-CS הציע לי לעבוד בבר שלו בתמורה ללינה, התפקידים כוללים שיחה עם לקוחות ושטיפת כלים.
הסתכלתי שוב על האבן ונרעדתי. בחושך הבחנתי בחצי פנים ומשקפיים מציצים מהצד הימני של האבן. הוא צפה בי. — הכל בסדר? — כיוונתי את מסך הטלפון לפניו. הבחור הנהן בראש ויצא מאחורי האבן. התבוננתי בפניו ובתנוחה, מנסה לנחש מה הוא מתכוון לעשות. הוא המשיך לעמוד ולהסתכל. יהיה מיותר לומר שנהיה לי מפחיד. הוא היה קרוב מספיק כדי שאוכל לראות את הבעת פניו. העיניים היו פקוחות לרווחה, שפתיים עבות מעט בולטות בנשיקה. הרחקתי את הטלפון ועשיתי כמה צעדים לכיוון הירידה. הוא הלך אחריי. — מה אתה רוצה?! — הבחור עצר, אז הסתובב בגוף לאחור, אז שוב אליי, ועובר עליי תפס מקום בירידה מתחת לאותו עץ. עברתי על הדשא במטר ממנו, ישבתי על האופניים וברחתי. זה היה בתשע בערב. ביציאה מהפארק ראיתי עוד אחד שהתבודד בחושך.
המקרה הזה הוריד לאפס את הביטחון העדין שלי בלינות מאולצות במקומות כאלה. הקמתי אוהל על מגרש טניס ליד הנהר.
