הפרדת אשפה ביפן

ביפן יש יותר מיישוב אחד בשם טקאיאמה, מלבד העיר קיימים עוד שני כפרים. העיר טקאיאמה, שבה חיכו לי מקלחת, מיטה חמה וחברה צעירה נעימה, יש לה אוכלוסייה של 94 אלף איש והיא נמצאת במחוז גיפו. לשם ירדתי מהאלפים היפניים. העיר בעיקר חד-קומתית, שקטה ונקראת בפי העם "קיוטו הקטנה", כנראה בגלל האזור של העיר העתיקה, שבו נשתמרו מבנים מתקופת אדו.

אמבר ומייק, כמו הרבה דוברי אנגלית ביפן, עובדים כמורים לאנגלית בבתי ספר מקומיים. חיו יחד בשיקגו, עברו יחד ליפן, שוכרים בית דו-קומתי ליד הנהר, בפאתי העיר. מייק הוא די.ג'יי וגם בטקאיאמה, הוא מתגעגע מאוד ל"חיי עיר". הצלחתי להחליף איתו רק כמה משפטים, כי כל הערב הוא היה עסוק בחיבור הפלייסטיישן לווי-פיי דרך המחשב הנייד: שיחק במשחקים עם עיניים אדומות ומתוחות במסך. אמבר יותר חברותית ומקללת נוראית.

— איך הם מתלבשים! ראית? מה לעזאזל הוא רוקר? למה הוא הולך ברחוב כמו כוכב רוק מזוין? — דיברנו על האופנה היפנית. עוד סיבה אחת לאי שביעות הרצון שלה הייתה הדרך המורכבת של הפרדת אשפה ביפן ועל זה הייתי רוצה לספר בפירוט, מההתחלה.

הבעיה הטריטוריאלית יפן, עם אוכלוסייה דומה לזו של רוסיה, קטנה ממנה בשטח פי 45. צפיפות האוכלוסין ביפן גבוהה פי 40 מזו הרוסית. בתנאים כל כך לא שווים בהשוואה לרוסיה וגם למדינות אירופה, בעצם שוק הצריכה ביפן גבוה במידה ידועה. יפנים לא מונעים מעצמם את מה שהתרגלנו אליו, כמו: שקיות צלופן, אריזות פלסטיק, כוסות נייר, כרטיסי נייר, אריזות צלופן, כפות פלסטיק, עטיפות קרטון, קופסאות פח, סוללות וכו', ברשימה נפרדת עומדים פינוקים יפניים טהורים ועולה השאלה:

לאן לזרוק את כל זה? מחפשים תשובה. מחפשים בכיוונים שונים: התחילו לגבות תשלום על שקיות בסופרמרקטים, כדי שאנשים ישמרו עליהן, מעבדים כמה פסולת לשימוש חוזר, בונים איי אשפה בסופו של דבר. במפרץ טוקיו יש כמה כאלה, יש גם ליד חופי אוסקה. מדובר באיים מלאכותיים מפסולת ממוחזרת ישירות בים. הם מיושבים ויש להם חשיבות מנהלית גדולה. באי אוגישימה בטוקיו נמצא מתקן מטלורגיה. ביומנושימה יש חממות, אצטדיון ופארק. האי במפרץ אוסקה מכיל את שדה התעופה הבינלאומי, אבל הכי מפורסם בין התיירים הוא אודאיבה בטוקיו שממנו נפתח נוף מקסים על המפרץ וגשר הקשת (raibow bridge), והוא גם מקום פופולרי לדייטים.

יש פתרון! עוד פתרון גרנדיוזי נוסף, שהשפיע על חיי היום-יום של כל משפחה יפנית, הוא הפרדת אשפה, שברמת המורכבות שלה אין לה מקבילה בשום מדינה בעולם. ואם מתחת לכיור האירופי עומדים שני סלים: לפסולת אורגנית ולא אורגנית, אז מתחת לכיור היפני אין מספיק מקום כדי להציב שם את פחי האשפה הנדרשים. כל מחוז בוחר בעצמו את מדיניות ההפרדה, אבל בממוצע זה נראה כך:

1. בקבוקי פלסטיק.
2. שקיות צלופן, אריזות פלסטיק, מכסים
3. קופסאות פח
4. אשפה לשריפה (פסולת אורגנית, נייר פשוט)
5. קרטון בקיצור, מה שבאירופה מופרד ברחוב לפחים גדולים, ומשאיר לעצלן את האפשרות "לא להתעסק" ולזרוק הכל ערמה אחת, ביפן כל משפחה מפרידה בבית. עכשיו על כללי "הזריקה".
6. בקבוקי פלסטיק חייבים להיות שטופים ומיובשים
7. את התווית קורעים וזורקים לצלופן
8. מכסי הבקבוקים טסים לאותו מקום (לצלופן)
9. קרטוני חלב, מיץ - נחתכים לפורמט A4 (או איזה שיוצא מהם?), נשטפים ומיובשים
10. מיותר לומר, אבל אל תשכחו לשפוך את התוכן מכל הקופסאות, בקבוקים וכו'.

מה לעשות הלאה? על המקרר תלוי לוח שנה עם ציורים וסמלים, שמסופק על ידי השירות העירוני. נגיד, יום שני - יום הקרטון. אפשר לראות ברחובות, ליד דלתות הכניסה, חבילות שמרחוק נראות כמו ערמות מגזינים - אלה חבילות קרטון שממוחזרות לדוגמה. יום רביעי - יום הזכוכית וכו', כל יום יש את הנושא שלו מבחינת אשפה, אם מסיבה כלשהי הלוח שנה שלכם התקלקל, הציצו מהחלון, תראו מה מונח ליד דלת השכנים. בכמה מחוזות צריך לחתום על השקית אשפה בשם שלכם ולציין כתובת. זה הופך את השלב האחרון למתוח במיוחד. יום הדין - הבדיקה משאית האשפה מגיעה מוקדם בבוקר, והפועל בודק את השקית. אם ימצאו ליקויים, בקבוק פלסטיק בשקית עם פלסטיק רגיל, מכסה בשקית עם אשפה לשריפה וכו', על השקית שלכם יודבק מדבקה אדומה עם הסבר קצר, והיא תישאר מונחת חתומה בשמכם מתחת לדלת בכניסה. מצפים שתיקחו את השקית, תיקחו אותה הביתה לתיקון הטעות ותשמרו עד השבוע הבא. זה היה הגורם לכעס של אמבר, שהתבטא בסיפור קצר שהורכב ב-50 אחוז מ"fuck" ו"fucking". — אני כבר בפעם החמישית מביאה את השקית לבית הספר ומראה למנהל שלי. הבקבוקים שטופים, אין קליפת בננה, המכסים הוסרו, מה לא בסדר? הוא קורא את המסר על המדבקה האדומה. — לא שטפת את הבקבוקים טוב, הם רוצים שתשטפי אותם שוב.

תשכחו מלהוציא מיטה ישנה ושידה לפח האשפה - תצטרכו להזמין שירות שבתמורה לתשלום מסוים ייקח אותם מהדירה שלכם. התואר "עיר עם מערכת הפרדת האשפה המורכבת ביותר" זכתה העיר Numazu - אפילו השקיות לאשפה חייבות להיות מיוחדות עם סמל המחוז. בטוקיו האוכלוסייה מתעלמת מהכללים, לכן מערכת ההפרדה שם כמעט לא קיימת, פרט לבסיסית. מסקנה תופעה היא שבהיעדר מוחלט של פחי אשפה, ברחובות הערים היפניות נקי. אין פחים גם בתחנות תחבורה, בתחנות אוטובוס. אבל יש בחנויות מזון, אבל עליהן תלויה מדבקה "סטופ! לא לאשפה ביתית" - האפשרות היחידה, אם קניתם ברחוב קופסה עם משקה או גלידה - לאכול אותה שם אצל החנות, או לשאת עד הבאה.