יום באסהיקאווה
תרגום AIכשהייתי במקום מבודד רחוק מהציוויליזציה, זנחתי את הכתיבה ועכשיו אני מאחור בגדול. לפי הפוסטים אני רק יצאתי מאסהיקאווה, אבל בפועל כבר היום השלישי שאני נהנה בסאפורו הנפלאה. לכתוב על מה שקורה ממש עכשיו הרבה יותר מעניין. בכל זאת בזמן הזה קרו כל כך הרבה דברים מעניינים, וחבל להשאיר את זה בלי תשומת לב. אולי אחר כך אכתוב על זה בפוסטים נפרדים, ועכשיו צריך לקפוץ קצת קדימה.
בכניסה הייתה תלויה שלט "Hana". זה היה בר קריוקי. ליד דלפק הבר ישבו יפנים מעל שלושים ואחד בגילי. אצושי הזמין אותי להתיישב. ישבנו מול דלפק הבר ליד שולחן. בחנויות יפניות, כשנכנסים פנימה, כל המוכרים מברכים אותך במקהלה, אפילו המנקה, אם זה קורה בבוקר כשהיא שוטפת, גם היא מצטרפת אליהם בהרמוניה. כך זה גם בברים. אחת המלצריות, שהיא גם ברמנית, ניגשה אליי ונתנה לי את כרטיס הביקור שלה. אחר כך התיישבה לידי, שמה את ידה על ידי.
—אצושי, זה באמת בר קריוקי רגיל? הוא צחק. — כן. — ואיפה הבחורה ההיא שסיפרת עליה? הוא הצביע על אחת הברמניות ליד הבר. מולה ישב יפני וזמר בצורה גרועה ביפנית למיקרופון. המלצרית לידו נרדמה, כי היה כמעט שעה בלילה, אבל לא סתם נרדמה, אלא הניחה את ראשה על החזה שלו ואת ידה על הירך שלו.
בינתיים זו שנתנה לי את כרטיס הביקור הביאה איזה חטיפים וליקר. כשהזמר סיים, כל עובדות הבר מחאו כפיים. בזמן שהתבוננתי בכל המצב וחקרתי את אצושי, המלצרית לידנו התחלפה והתיישבה אחרת עם שני חבורות מידיים על החזה. בינתיים זו שאצושי רצה להודות לה באהבה התלהבה לפטפט עם מבקר אחר.
בערב הלכנו לארוחת ערב אצל הורי אצושי. יש להם בית גדול דו קומתי באסהיקאווה. האוכל הוכן ישירות על השולחן במחבת חשמלית כזו.
כל המשפחה יחד. ההורים, אלירה בת האח האחד, בן האח השני ואצושי
חזרנו בסביבות השמונה ואני נרדמתי. אצושי העיר אותי באחד עשרה. — איליה, קום, אנחנו צריכים ללכת לבר הקריוקי. — שוב? — כן, היום יום חופש, צריך להיפגש איתה. היא אמרה שהיום יבוא אבא שלה. — אצושי ישב על הכיסא בתחתוני נמר. — אבא לבר הזה?? — מה רע בזה? רציתי להמשיך לישון, אבל הוא התעקש. — בבקשה, קום, צריך להציץ שם לפחות לחצי שעה.
התחלתי להבין את מודל העסק של המקום הזה. אנשים בודדים מגיעים לכאן כדי להרגיש אשליה של חברה, משפחה, אהבה. הם משעממים ולא מעניינים. אבל המלצריות מאזינות בהתלהבות לכל מילה שלהם, שמות ראש על הכתף מחבקות, והבחור מרגיש גדול וחשוב. הוא לוקח את המיקרופון ביד ומתחיל להוציא קולות נוראים, מעורר התלהבות בעיני אותן נשים. אחרי ששתה-אכל ונדדק כמו שרצה, הוא משלם חשבון לא קטן ויוצא החוצה, שם עד המעלית מלוות אותו שתיים, ולפעמים שלוש מלצריות, צועקות במקהלה לדלת שנסגרת "תחזור, היה נהדר".
