הדרך מאסהיקאווה לסאפורו דרך פוראנו

אחרי אסאהיקאווה המשכתי הלאה. הייתי צריך להגיע ליישוב פוראנו. כפי שכתוב במדריך, האזור הזה התפרסם בזכות הדרמה הטלוויזיונית הפופולארית ביפן Kitanokunikara, המספרת על אב וילדיו שעברו לפוראנו מטוקיו ונתקלו בקשיים.

הדרך לפוראנו עוברת בין שדות חקלאיים ציוריים. היישובים עדיין נמתחים לאורך רחוב אחד, רק שהבתים כבר יותר עשירים ויפים. מעל השדות מעופפים פרפרים ושפיריות. לאורך היקף השדות בנו מערכת השקיה בצורת נחלים מלאכותיים. הייתי כל כך שקוע בהתבוננות ובצילום, שלא שמתי לב איך השמש שקעה והלילה החם הגיע, ואני המשכתי לרכב ולחשוב. ביום ההוא לא הוצאתי מילה והלחנתי את ההייקו הראשון שלי: הו זרם מחשבות לאן אתה מוביל נודד בלילה החם?

כשהגעתי לפוראנו, כבר היה חשוך לגמרי. במקום הזה מגדלים לבנדר, ולמרות שהפרחים כבר נקטפו, באוויר מורגש ניחוח נעים. התחלתי לחפש מקום לקמפינג, אבל פרט לקרוון תיירים בצד הדרך לא היה שום רמז על קיומו של כזה. עצרתי משאית קטנה לשאול על קמפינג. הנהג הציע לי להישאר ללילה בביתו.

משפחה עם שני ילדים, גרים בבית גדול. ההורים מחזיקים חנות נעליים באינטרנט כבר 10 שנים. עוסקים באופן פעיל בספורט. אופניים, סקי, דיג, גלישה. הכי אהבתי שכל הציוד הספורטיבי והכלים לא חבויים אצלהם במחסנים ובארונות, אלא הם חלק מהעיצוב הפנימי. 19 באוגוסט היה היום הראשון של הלימודים בבתי הספר היפניים. הנה הילדה נושאת לשיעור שפירית — שיעורי בית.

אחרי החווה יצאתי הלאה, ליובארי. זה לא היה היום הכי טוב לנסיעה. ירד גשם זלעפות חזק, ונאלצתי להמתין בביתנים. מהר התמלאו הנהרות, והמים בהם הפכו לצבע של שלולית, וכשהגשם פסק, מעל המים הופיע אדים צפופים ונחיל שפיריות עלה לשמיים מפני האגמים. האם אי פעם נפלה לכם בעין שפירית רטובה?

אנחנו עם אביה יצאנו לחווה, שם מגדלים לבנדר ומייצרים ממנו בושם.

זה מנהרה של כמעט שלושה קילומטרים. כשמכונית נכנסת אליה, נשמע רעש נורא עוד לפני שרואים את המכונית. אי אפשר להבין מאיפה לצפות לה, מקדימה או מאחור. הרעש כל כך חזק, שבכל פעם נדמה שעכשיו יופיע משאית ענקית בשני נתיבים, אבל יוצאת איזושהי מכונית קטנה.

באחת הירידות התלולות, כשנהניתי מהמהירות אחרי עלייה ארוכה, הבחורה הזאת, שנסעה לקראתי, עצרה בצד הדרך ונופפה לי בידה. גם אני עצרתי. היא רצה אליי עם הטלפון ושאלה: — אתה איליה?? — כן.

היא אמרה שהיום בבוקר ראתה את התמונה שלי בפייסבוק של חבר. שוחחנו וצילמנו תמונה. כדי לנסוע בגשם, צריך לדמיין שהוא לא קיים. כאילו יש רק אתה, האופניים והמרחק. בינתיים הגשם יורד כמו מהדלי ועל הפנים מתיז לכלוך מתחת לגלגלים, והמכוניות העוברות מזלפות על הרגליים שבהן כבר נעליים רטובות. כדי למנוע סטרס, צריך לפנק את עצמך.

אזהרות על דובים פגשתי שונות.

כדי ליידע את תושבי היער על נוכחותי, שרקתי. הכי טוב אצלי יוצא Zingle Ball. כשיצאתי מהמנהרה, מצאתי עצמי ביער עם אשוחיות גבוהות מאוד. פתאום נשמעה צרחה, דומה לזו ששמעתי באוהל לפני כמה לילות. נבהלתי, וכשהסתובבתי לכיוון הקול, ראיתי שני צבאים ענקיים במרחק של חמישים מטרים ממני, רצים לתוך היער הצפוף.

ביובארי לא היה איפה ללון, הגעתי לשם בלילה. הגשם יסע אותי ואת החפצים שלי יסע. הרגליים הפכו לצבע לבן, כמו שזה קורה כשיושבים יותר מדי במים. הפנים, הבגדים, התיקים והאופניים התכסו בחול ובלכלוך. באותו יום נסעתי כמעט 90 קילומטרים. בזמן שהתנגבתי ליד החנות, ניגשו אליי חקלאים — הבחורים בתמונה ושאלו אם הכל בסדר אצלי. שאלתי על קמפינג או מלון. הם הציעו לקחת אותי לתחנת הרכבת.

בבוקר בא שוטר להעיר אותי. זו כבר הפעם השנייה שבודקים אותי. הוא רשם את הפרטים שלי ושאל כל מיני שאלות על השהות שלי ביפן. שוטרים, בדיוק כמו צבאים, לא הצלחתי עדיין לצלם.

היום החדש היה מתנה אמיתית. בדיוק ככה היה צריך להיראות היום של הגעתי לסאפורו. נסעתי מתוך צפייה לעיר גדולה ויפה, מיטה רכה ומקלחת.