פגישה עם שו באלפים

נאלצתי לרדת מהאופניים, וגם אין כאן יותר אספלט. בין העצים תלויה שלט "הדרך הזו למי שנהנה מהטבע". הנוף פרסומי: זוג צעיר עם ילד יושב על חלוקי נחל ליד נהר הרים צלול כבדולח, ברקע מאחוריהם מסיף הרים מרשים. הלאה בקלוז-אפ אנחנו רואים איך הבחור אוחז בידו האחת כוס אדומה של נסקפה, ובשנייה מחזיק את הילד שיושב לו על הברכיים, אשתו הצעירה נוטה קלות ומשחקת עם הקטן. פתאום במרחק חצי מטר נוחתת ברווזה, מההפתעה והפליאה כולם צוחקים. בקאדר הבא האישה מחייכת ומסתכלת על בעלה, אחר כך מסיטה את המבט לנוף ההרים ולוגמת מהכוס האדומה. פלאן כללי על הסצנה. מוסיקה מפרסומת קפה.

לזוג לא היו באמת כוסות, וגם לא ברווזה באותו רגע. אבל את הברווזה לא המצאתי, היא נחתה במרחק חצי מטר ממני אחר כך, כשישבתי עם פחית קפה, הקשבתי לדמדומים ופטפטתי. האווירה הכללית שם ככה: אגדית, ללא רבב. הקמתי את האוהל ליד ציור. הוא גר שם קבוע. כשהתקרבתי, הוא בישל איזו מרק עם טופו. ציורים עומדים על מעמדים בחוץ, צבועים במכחול גס, כאלה שצריך לראות מרחוק, אבל התקרבתי צמוד, רציתי ללכוד את ריח צבעי השמן. הציור הוציא כתב עת גדול וביקש ממני לרשום בו את השם והכתובת שלי, אחר כך נתן לי קטע מעיתון שכתוב עליו. מתחת לכתבה כתובת, כתובת הדואר של האוהל הזה בדיוק.

המקום הזה כמו מסתור, קן, לא יודע איך עוד לקרוא לו. כאן אווירה של עולם משלו, המרחבים והנופים האלה גבוה בהרים, בכל זאת, מאוד נעימים. האוהלים מסביב כולם בודדים. בקרבת מקום רוכב אופניים קורא מפה, קצת יותר רחוק איזה בחור מייבש גרביים על מדורה - לכל אחד יש סיפור משלו. המקום הזה כמו נקודת חיתוך של כמה דרכים שונות לגמרי... תיירים רגילים נסעו מזמן, אני מטייל לאורך הנהר. זוג צעיר, לבוש בבגדי בית, שותה בירה על גזע עץ.

— עבדתי כאן במלון המקומי. היום היום האחרון, מחר אני חוזר לטוקיו. — היא נוסעת לחברה שלה עם שקית שלמה של ממתקים. תסתכל לכאן. — ליד הגזע באמת שכבה שקית לבנה, מלאה עוגיות, שוקולד וכל השאר. בדיוק אז הגיעה אלינו ברווזה והסתובבה בינינו כאילו כלום לא קרה, ואנחנו צחקנו מהפתעה והתפעלות. הלכתי לאונסן ופגשתי שם את שו. — איך איך? — שו, כמו shoes.

שו עובד במסעדה המקומית, וגר איפשהו ליד אוסקה. — מה מצב? (איך זה הולך בעברית) — ככה הוא ענה כשאמרתי מאיפה אני. — פעם נסעתי בהודו עם ישראלי אחד. חודש שלם. נעים לשמוע דברים טובים על המדינה שלך. לדעתו של שו, ישראלים מאוד חמים, וחמש דקות אחרי שמכירים אותם מדברים איתם כמו עם חבר טוב. — יפנים לא כאלה. אפילו אחרי הכרות ארוכה יש איזה מרחק. — לא יודע, הכרתי הרבה יפנים, הם נראים לי ידידותיים ומזדהים. אולי בגלל שאני זר? — כן-כן, כנראה. — ככה פיזרנו את המיתוס על הזדהות היפנים.

בערב נעשה קר. השמיים התכסו בעננים, התכונן גשם. נכנסתי לאוהל, שבע, רחוץ ורגוע. פתחתי את שק השינה, לבשתי חולצה חמה, מכנסיים. מיד הבנתי בשביל מה גררתי בתיקים את כל הדברים האלה חודש וחצי בלי לבוש אותם אפילו פעם. אפילו אם אחר כך לא אצטרך ללבוש אותם שוב, ערב אחד שבילה כאן שווה את זה.

הנה לכם מתכון לאושר: מתחנת Shinjuku בטוקיו ב-3400 ין אפשר לקחת אוטובוס. עוד 400 עולה קמפינג, אוכל תלוי בהעדפות ובתיאבון שלכם. במקומות האלה שווה להישאר יומיים-שלושה, ואם יש לכם ציוד הליכה אז אפילו שבוע, בשביל לטפס על ההרים המקומיים. למחרת בבוקר מוקדם נכנסתי למסעדה להיפרד משו ויצאתי לטקמטסו - עיר שמכונה קיוטו הקטנה.