העלייה האחרונה

הוא כל כך לא בזמן. כל כך ארוך, כאילו אימון — ארוך ואחיד, עשר מעלות בערך העלייה הזו. שרירים קשים, ספגו את כל הדם, מתחילים להתעייף. כמה לא בזמן הוא עכשיו. האחרון. פתאום הבזיק במוח. האחרון, נזכרתי בראשון בהוקאידו, וזה האחרון, הרגל דחפה למטה כל כך חזק שהאופניים העמוסים המשיכו להתגלגל במעלה עוד שני מטר. הרמתי את הראש לאופק, משם הגיע הלילה אחרי השקיעה. עוד דחיפה.

— אאאאאאאאאאאאאחחחחאאאאאאאא!!!!!!!!! — העלייה האחרונה ממש. לא הקשה ביותר — כמו ההר ליד מאצומוטו, לא הארוכה ביותר — כמו ההרים ליד נובוריבצו בדרך לאגם טויה, לא התלולה ביותר — כמו מנארה לאוסקה. העלייה לשדה התעופה קומאמוטו — האחרונה לחלוטין.

עליתי על האופניים בפוקואוקה במצב רוח רע. לא רציתי לנסוע. הבלוז תפס אותי. הפרספקטיבה לנסוע לאיפשהו, לישון באוהל, ללכת לישון בלי מקלחת הדכאה אותי — בקיצור כל מה שעשיתי לאורך כל הימים היקרים האלה.

— נו אז אם אתה לא רוצה, אל תיסע. למה? — אמרה לי טניה, שאצלה התארחתי בפוקואוקה. כל כך פשוט, לא רוצה — לא נוסע. הבנות האלה כל כך חכמות, עד שמדברים על איזו שמלה ללבוש ושום דבר לא מובן להן בשאפתנות גברית.

נסה להסביר שהיה מגניב לקחת עגיל מוואקאנאי, להלחים אותו עם עגיל מקגושימה ולשים באוזן, כמו מלח זקן אחרי הקפת העולם. יומיים על כביש עמוס ואני טובל את הרגל בימים הדרומיים עם בננות על הצוואר, עושה תמונה מגניבה, כותב לה כיתוב ומעלה לבלוג הנעים שלי...

או לא, עוד יותר טוב — אני מגיע ככה לקגושימה, לים ולדקלים, מחנה את האופניים, נכנס לבר ואומר להם

— בירה וצ'ייסר ג'ק דניאלס.

הברמן, נגיד שזוף (מהימים הדרומיים), מוזג לי על רקע בוב מארלי, ואני לו — מזוג גם לעצמך.

הוא מוזג בשקט, אני מוציא מהכיס את הטלפון עם המסלול שלי עם האות "S" בוואקאנאי ו-"E" בקגושימה, כל פנייה בו — סיפור נפרד.

— הנה — אגיד לו — מכאן עד כאן.

— אוו!! סוגוי נה!! — נרוקן את הראשון, אחר כך את השני, אחר כך עוד סיבוב לכולם, ואז אני אלמד אותם לרקוד על השולחן על Down in Mexico.

הוויתור על סיום מרהיב מצד אחד וכל ההקרבות המעייפות מהצד השני לחצו עליי, סוחטים את שאריות מצב הרוח, המוח. ילד רעב גנב שני תפוחים, ושומר טיפש להוט תפס ומכה אותם מהידיים.

— אני רוצה לאכול.

— אני אראה לך לגנוב. — השוואה לא לעניין, אבל איכשהו היא מעבירה את התחושה המגעילה הזו.

קניתי כרטיס לקומאמוטו, הקדמתי את הטיסה לטוקיו ביומיים, אבל לא נהיה יותר טוב מזה. כשיצאתי מהעיר נשארתי לבד עם המחשבות. תוכניות לשנה הקרובה, לימודים, עבודה — לא משנה כמה גבוה מעבורת תעוף, בקרוב היא צריכה לנחות על אדמה רטובה.

מושיב את עצמי, כבד מחשבות, על האופניים... כבר כתבתי את זה? כן, למעלה... בקיצור החלטתי לנסוע לאט לאט, דוושה אחרי דוושה, עד שיגיע מחרתיים, ולגבי תוכניות, עבודה וכו' — נזכרתי שאני בסדר והכל יסתדר.

במצב סטנדביי הזה הגעתי לאזור יאמה. באמצע הדרך לקומאמוטו עצרתי בחושך ליד איזה בית כפרי לאכול אגוזים.

איש זקן שיבה בבגדי עבודה ניגש אליי ושאל משהו. הושטתי לו את השקית עם הבוטנים:

— רוצה? — הוא לקח את השקית, קיפל ושם בכיס, למרות שלא לזה התכוונתי.

— תודה תודה. — הזקן הנהן, ואז ברמיזות הזמין אותי להיכנס.

שוב אני עובר את המפתן הגבוה של בית יפני, אבל בפעם הראשונה בכפר... הכניסה ישר למטבח, למעלה על הקיר השמאלי ארונית קטנה, ובתוכה פסלון — לשם אישה מבוגרת, כפופה בתשעים מעלות, פתאום התיישרה ושמה קערית קטנה עם אורז — מאכילה את רוחות השינטו.

מעולם לא למדתי יפנית — תוכלו לרשום לי את זה לחובה, אני יודע ש"דוקו" זו שאלה של כיוון ומיקום, בדרך כלל אני מזהה את המילה הזו בשאלות "מאיפה אתה" ו"לאן אתה נוסע". עונה לזקן שאני נוסע לאסו וגר בישראל.

בדרך... אפשר לראות שדות פרחים ברקע. צפרדעים כהות, חגבים ויצורים קופצים-זוחלים אחרים מדלגים על האדמה הרכה.

אולי לא הייתי שם לב אליה, אם לא הייתי צריך להרים את הראש ברמזור. להראות את קנה המידה של מבנה זו תמיד בעיה גדולה. אני לא יודע אם זה נראה בתמונה, אבל היא ענקית וכאילו לא מכאן. כל כך, שנראה שהיא נפלה לכאן מלוח שחמט של ענקים.

מצאתי גלובוס שבו חצי מסחלין מסומן בצבע כחלק מיפן.

— מאיפה אתה? — שוב שמעתי את ה"דוקו" הזה, התחלתי לעבור בראש איזו שאלה אחרת זו יכולה להיות, אבל זו הייתה אותה שאלה. חזרתי, הראיתי על הגלובוס.

— או-או-או! — הוא הסתכל על הגלובוס פעם שנייה. זה חזר על עצמו חמש עשרה או עשרים פעם ובזמן שהפה שלי היה עסוק באורז עם שרימפסים קטנטנים בגודל סנטימטר, פשוט דפקתי בשקט עם הציפורן הלא גזוזה שלי על הפלסטיק של הגלובוס. שם המדינה לא הופיע, אבל הזקן קרא את הכיתוב ירושלים — כשסחלין הייתה יפנית, ישראל עוד לא הייתה קיימת. כל כך הרבה אירועים בתוך זיכרון של אנשים חיים.

הציעו לי על הרצפה של חדר עם קירות נייר. ריח רגוע של קטורת עלה מהמחצלת. בחדר המרווח האור עמום. בחוץ גשם. נרדמתי.

אורז הוא המנה העיקרית, אבל יש הרבה תוספות בטעמים שונים, מוסיפים מלמעלה עם הצד השני של המקלות ואוכלים.

קירות נייר בצד ההוא :) עוד ארונית עם אלוהות שמאכילים.

בבוקר, עדיין ירד גשם. התחיל אתמול, והפסיק בדיוק כשנפרדתי מבעלי הבית. הטבע בכלל בצד שלי כל שלושת החודשים: עונת הטייפונים בספטמבר עברה בצד מלבד אחד עייף בקיוטו, הקור לא רצה להגיע הרבה זמן וביפן דיברו על סתיו חם שיא — חמש מעלות יותר חם מהרגיל. גם היום.

בפעם האחרונה פניתי מהכביש הראשי לכביש פרפקטורלי צר. כאן גרה השקט. (בבוקר)

בערב מצאתי אונסן. שלושה בריכות, באחת שקית גדולה של תה ירוק. בדקתי — יש סאונה, אמבט מים קרים גם, הכל כמו בהוקאידו, בהונשו לא נתקלתי בכאלה. שרייתי בערך שעתיים.

מהאונסן יש יציאה למרפסת עם נוף להר אסו — לשם נסעתי אבל אחר כך ויתרתי, אבל כן יצאתי עירום למרפסת להתפעל מהנוף. ממנו נושבת קרירות הרים או שזה פשוט ערב של סוף אוקטובר.

כל רגע נחרט בתודעה כשחושבים שהוא קורה בפעם האחרונה. כך גם הקמפינג הזה בשדה. בבוקר רצו סביבי אתלטים כלשהם לאורך היקף השדה, צופים בהפתעה.

זה היה יום של אריזות והסושי הדרומי האחרון. איך לחיות הלאה, כשסושי מסופר יפני טעים יותר ממה שעושים במסעדות הסושי הכי טובות בישראל? :)

ככה נראה שדה האורז האחרון, בדרך לשדה התעופה. הטיסה הייתה למחרת, אבל החלטתי לבלות את הלילה בשדה התעופה.

שדה התעופה קומאמוטו נסגר בלילה. על זה סיפר לי יפני מבוגר מדלפק המידע. עד אז כבר החלפתי מהמכנסיים הקצרים הבלויים והחולצה למכנסיים וחולצה מכופתרת.

השעה הייתה תשע וחצי.

— אפשר לנסוע במונית לעיר ולקחת מלון. — המונית חינמית, ממומנת על ידי הפרפקטורה, אבל בעיר גם אין לי מה לעשות כמו כאן, ומלון לא נכנס לתקציב.

— בסדר, אני אחכה כאן.

— כאן? ליד שדה התעופה עד הבוקר? הוא נפתח ב-6:35.

— כן, כן, אין בעיה.

— אבל... — הוא לא הצליח לתפוס איך אני אהיה בחוץ. לא סיפרתי לו על ההרפתקאות שלי.

הוא לא הרפה בערך חצי שעה, הציע לי אפשרויות שונות, אחר כך אמר שהוא צריך הביתה והלך. הוא עובד בשדה התעופה הזה כבר 43 שנה.

למסע האחרון :)

מאחוריי כמעט 4000 קילומטר על כבישי יפן. מסע שהפך לא רק למסע, אלא לעונה שלמה מהסדרה חיים (סליחה על הפאתוס — רגשות! :)) הרפתקה מלאה רשמים, מפגשים, מקרים מצחיקים ועצובים, מפחידים וכל זה על רקע הרים, ים, שקיעות וזריחות של יפן. מחר אני טס לטוקיו לתפוס עוד כמה רגעים של העיר הזו, ואז חזרה לישראל. בבלוג יופיעו מאמרים מדי פעם (עם המון תמונות) ככל שאמיין את התמונות, וידאו מ"גשם" אם יערך יופיע כאן (עדיין לא בטוח), הודעות. מציע לעשות יום שאלות ותשובות — אם מישהו מעוניין. אפשר למצוא אותי בכתובת הקבועה (למקרה שאבשל עוד משהו). תודה על תשומת הלב ובהצלחה!

תודה מיוחדת ועצומה לחבר ניקולאי דורוב, שתיקן טעויות בכתיבה שלי מההתחלה ועד הסוף :)